הבטחתי לכם בשבוע שעבר טור בהמשכים, ובניגוד לנהוג בישראל ולמרות שלא מדובר בהבטחה ליבתית, אני מתכוון גם לקיים אותה. קיצור הפרקים הקודמים: לדבר עם המתגיירים ולא מעליהם, להאיר להם פנים כ'זרע ישראל', לפתוח את שער הגיור ולסגור את סעיף הנכד. אבל האמת היא, שיותר משהעניין תלוי בהם ובוויכוח ההלכתי בעד או נגד הרפורמה, זה תלוי בנו ובכישלון המהדהד שנמשך כבר למעלה מדור שלם. החזרת סמכות הגיור לרבני ערים תהווה אולי צעד קטן בתיקון הנדרש.
חלק משמעותי מתוך ריסוק הזהות הדתית והיהודית בברית המועצות היה מחיקת מוטיב הקהילה, כפי שאנו מכירים אותה, ועליה היהדות בנויה לרוב. איש איש לנפשו היה, כחלק מתוך הקולקטיב הסובייטי הגדול. בעידן שבו הליכה אקראית ברחוב של ארבעה אנשים הייתה התקהלות בלתי חוקית שעלולה להיגמר בגולאג, לא הייתה קהילה שאִפשרה מרחב בטוח והכרחי לאורח חיים יהודי - שדרישת המינימום שלו היא מניין של עשרה - מה שגרם לחלק משמעותי מתוך הריחוק שנוצר מכל סממן מסורתי, פשוט כי לא היה ניתן לקיימו במגבלות השלטון.
מוסד הקהילה, שמהווה פעמים רבות את הקשר שבין הפרט היהודי ללאום שלו, שמתווך את הקב"ה לאדם ובסיס לכל חיים יהודיים בכל קונספט אפשרי, פשוט התפרק לחתיכות. המטרה של השלטון הקומוניסטי הייתה להילחם בדיוק בהתארגנויות כאלו, שמשלבות יותר מדי אמונה ואידיאולוגיה, ויכולות לאיים על האדם החדש והאחיד שניסו ליצור.
מסיבה סגורה שאליה הם לא מוזמנים
בניגוד לאנוסים בספרד, בברית המועצות גם המרחב של הבית האישי, ה'קומונלקה', התחלק עם עוד שלוש משפחות וארבעה סוכני קג"ב, ולא אִפשר קיום של שום פרקטיקה יהודית בשום מקום, אולי מלבד השירותים. המדינה הרסה את האמונה של הפרט, חירבה את הלאום היהודי ועל הדרך השמידה גם את מה שמחבר בניהם - הקהילה. וגם 30 שנים אחרי, ניכר שזה הדבר שהכי חסר לעולים וצאצאיהם משם. כפרטים, הם מאוד מזדהים כיהודים, וכקולקטיב - הם עצמם חלק מהלאום היהודי ומרגישים שייכות מובהקת אליו, אבל חסר להם תיווך הביניים שעליו החברה הישראלית והיהודית בנויה, ולהם מאוד חסר - הקהילה או המשפחה המורחבת, שמהווה פקטור משמעותי בכל מהלך החיים בארץ. המוסד הזה שהתפרק שם, עדיין מהווה חסם עמוק פה, שהוביל לניכור של רבים מהעולים, ולמרבה הצער גם המשיך בניכור של קהילות ישראל לעלייה הזו.
במקום להכניס אותם לתוך הקהילות ולשלבן, כל צד נאטם יותר ויותר, ואת התוצאה העגומה אפשר לראות בכל מקום בו המתח בין המגזר הרוסי לדתי והלאומי גואה ועולה. בדיוק בגלל זה ההצעה של השר כהנא, להחזיר את סמכות הגיור לרבני הערים, היא כה קריטית וחשובה. מדובר הרי בתלמידי חכמים שסמכותם ההלכתית אינה מוטלת בספק, גם אם לא תמיד כולנו רואים איתם עין בעין. אבל המשמעות הקריטית יותר מבחינת הליך הגיור היא, שהרבנים הללו מחוברים בעבותות לקהילות המקומיות כחלק מתפקידם, וכאן מצויה בדיוק ההזדמנות הגדולה לחיבור משמעותי.
נכון לעכשיו, הנכנסים להליך הגיור מגיעים לריק קהילתי, שבו הם לא מרגישים קשורים לשום צד. מצד אחד, המגזר הרוסי מרים גבה על התהליך, ומצד שני המגזר הדתי נותן להם ברקס. וזה לא רק המתגיירים, אלא גם כל אותם אלו שהתרחקו מהמסורת והדת, מסתכלים מרחוק ובקנאה על החמימות הנהדרת של הקהילות, ויודעים שמדובר במסיבה סגורה שאליה הם לא מוזמנים. ולמרות שאנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו כמגזר האידיאליסטי שנרתם למשימות, בפועל קורה ההיפך הגמור.
כאחד שנמצא בשני צידי המתרס, אני מודע עד כמה מכריע המפגש עם המשפחות המארחות בתהליך הגיור או ההיכרות עם היהדות. לא משנה אם אתה יהודי על פי ההלכה או לא, לעשות שבת עם משפחה דתית לאומית היא חוויה משמעותית ומעצבת זהות, כזו שרוב החיילים שלי היו מתים מפחד לפניה ומתים עליהם אחריה.
בכל העיבודים הרגשיים והמשובים היבשים שנעשו, 'שבת המשפחות' הייתה הפקטור העיקרי שעל פיו החליטו האם להמשיך בתהליך. גם בית הדין רואה במשפחה המארחת את עיקר התהליך וגם אחריו. ולמרות היותו גורם כה חשוב ולמרות המאמץ המזערי שנדרש מהקהילות והמשפחות, מדובר באחד המכשולים העיקריים שעומדים בפני מערך הגיור. למרות היכרותי רבת השנים עם מגוון קהילות ומשפחות בכל רחבי הארץ, מצאתי את עצמי מתחנן בפני משפחות לשים עוד שניצל על הפלטה וכסאות כתר בשולחן, ולארח זוג חיילים לשבת.
בקהילות של למעלה ממאה משפחות, היה צריך מאמץ כביר על מנת לאתר חמש עשרה מתוכן שיסכימו לארח. והמצב בגיור האזרחי עוד יותר קשה, למרות שעל פי ההיגיון אמור להיות בדיוק להיפך, משום שמדובר בבודדים שזקוקים למשפחה מארחת, ולא בצוות שלם שנופל על קהילה, ועדיין חסרות כאלה - ובכמויות. ערים שלימות שלא מצליחים לאתר בהן משפחה אחת לרפואה שתלווה מתגיירת, וקהילות שפשוט כבר לא עונות לטלפון. החשיבות היא גם בלוקיישן ובליווי של האדם גם לאחר התהליך הפורמלי, ובחיבור שלו לקהילה באיזור מגוריו ולא באיזה יישוב דתי לאומי ממוצע באמצע יו"ש.
החזרת סמכות הגיור לרבני הערים, תאפשר להם לחבר מחדש את הקהילה המקומית - על כל רבדיה, אנשיה ומנהגיה - ובמקום לקבל בית דין שמנותק מההוויה הלוקאלית, נוכל לקבל בית דין שעוטף את המתגייר כבר בהתחלה, מכיר אישית את הנפשות הפועלות בסביבה, ובעל יכולת חיבור וליווי גם הרבה אחרי קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים.
רובנו מתעסקים בשאלה הלא נכונה בפולמוס הגיור - כי זה לא משנה כמה הקלות או החמרות או איזה מתווה יהיה נכון; השאלה הנכונה היא מה ייתן לאנשים הללו, שהם חלק מעם ישראל דה פקטו וכמעט דה יורה, רצון לחיבור מחדש של הזהות היהודית שלהם באופן שלם. ומה שאִכפת להם זה לא מהפשקווילים של הרבנות ומודעות של צוהר או מהסרטונים של השר כהנא וארגון חותם, אלא בסך הכל שהרב המקומי שיקרא איתם שמע ישראל בבית הדין, יהיה גם השכן שלהם ודלת מול המשפחה המאמצת, ויכניסו אותם כחלק מהקהילה החדשה והרחבה במקום מגוריהם, בשביל שסוף סוף הם ירגישו בבית, תרתי משמע.