ואת המתגיירים עצמם, שאלתם מה דעתם?

אחד הכשלים הנפוצים ביותר בדיונים הציבוריים, זה שהם מתנהלים מעל לראש של קהל היעד ולא מסתכלים לו בעיניים, או לפחות שואלים אותו מה הצורך לאשורו, לפני שמציפים את הפתרונות. כזה דיון בדיוק מתנהל כרגע על מתווה הגיור המוצע של השר כהנא. מדובר בוויכוח פנים דתי וחוץ פרלמנטרי, שמערב את כל הנוגעים בדבר ומלהיט את הרוחות, חוץ ממי שאמור לקבל את התוצר הסופי - להלן: העולים הלא יהודים על פי ההלכה, רובם מברית המועצות לשעבר. 

בכל הוויכוח הלוהט הזה, שכחו רגע לעשות סקר שוק, ולשאול את קהל היעד, מה הם היו רוצים, ואולי מתברר שאין כזה בכלל. כי בעוד שכולנו עוקרים הרים וטוחנים זה בזה, נכנסים למהומת אלוקים תרתי משמע, וכל צד טוען שהרב דרוקמן איתו והרב הראשי נגדו, מפרסם בצלאל סמוטריץ' מניפסט ארוך ומעמיק על הגישה שלו, והרבנות הממלכתית עומדת על הרגליים האחוריות וזועקת שהיה לא תהיה - מתברר שהוויכוח ההלכתי נחמד לתאוריה אבל לא קשור בכלל למציאות. 

כי במציאות, שמגובה במחקר עומק שערכנו בלובי המיליון בקרב אלו שבאמת צריכים את השירות הזה, גילינו שחצי מהנשאלים הלא יהודים על פי ההלכה בכלל לא מעוניינים לשמוע על גיור, לא משנה בכלל מה יהיה המתווה: עם רבני ערים או סתם התזת מי קולחין על הראש, עם שמירת שבת או בלעדיה. זה פשוט לא מדבר אליהם. 

אבל מה שמפתיע הוא, שיש עוד 50%, שדווקא כן מוכנים לשמוע על התהליך, והציפיות שלהם הרבה יותר פשוטות ופחות אמוציונליות מהוויכוח העקר שמתנהל בימים אלו. לא משהו שאי אפשר לפתור בשעה של חפירה הלכתית, ראש פתוח ונפש חפצה. אבל כולנו מפספסים פה את העיקר. הבעיה המשמעותית בתהליך הגיור הוא לא מי יגייר, אלא מי יחבק. ופה כולנו כציבור נכשלנו בענק, וממשיכים להתחפר בטעות במקום לתקן את הכיוון. 

כל מי שרוצה לדון בגיור בעידן הנוכחי, חייב לצאת מנקודת מבט היסטורית, מכיוון שמרבית האתגר נמצא והתחיל דווקא שם, ונמשך עד היום. אין צורך לפרט את מסעו של מכבש הלחצים הפסיכי, שהפעיל המשטר הסובייטי על היהדות, שגרם למחיקה כמעט טוטאלית של כל פרקטיקה יהודית אפשרית, כתישה מסיבית ששום עדה יהודית לא עברה מאז שהיינו עבדים במצרים; ואפילו יותר מהאינקוויזיציה בספרד, שם לפחות אפשר היה להדליק נרות בבית בלי להיזרק יום אחרי לעבודת פרך בגולאג. 

להתייחס אליהם כ'זרע ישראל'

אך למרות כל זאת, ואולי דווקא בגלל, המלחמה בממסד הדתי חיזקה מאוד גם את הזהות וההזדהות היהודית, שלא תמיד התכתבה עם ההלכה והמסורת, מכיוון שהללו נמחקו לגמרי. הזהות הזו נמשכת מאז ועד היום, ובאותו מחקר רוב מוחלט של הנשאלים ענה שהוא מרגיש יהודי, למרות שבפועל רק 70% ממנו מוכר ככזה על פי ההלכה. המצב ההיסטורי הייחודי הזה הוביל למצב שבו העיקר היה להמשיך את השושלת היהודית, עם מינימום שורשים ומקסימום תודעה. 

לבדוק אילן יוחסין היה פריבילגיה ששמורה בעיקר למשטרה החשאית בנ.ק.וו.ד, וסעיף 5 המפורסם - שבו המדינה קבעה את הלאום היהודי שלך - היה בחזקת בירור יהדות מספיק אמין, גם בלי רב עם זקן וכיפה. לכן ההגדרה הנכונה לכל אותם 400 אלף ישראלים דוברי רוסית, שעלו אז ושחיים בינינו היום, ואינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, הוא לא 'גויים' אלא 'זרע ישראל', וההתייחסות אליהם צריכה להיות כזאת. 

בשיחה הראשונה שהייתי מעביר בסמינרי הגיור של נתיב, הסברתי לחיילים שהסיבה היחידה שבה אני עומד ומרצה להם מה מברכים על גויאבה ולא יושב לידם, זה רק כי אמא שלי בטעות התחתנה עם השכן ממול שקוראים לו 'אבא', במקום להתחתן עם השכן מלטה, שהיום הוא אבא של אחד מהם, שהיה יכול לעמוד במקומי ולהסביר לי בארשת פנים חשובה ועם שרוך הדרכה, איך מניחים תפילין. 

מדובר במהלכים היסטוריים שנעשו בתום לב ומתוך מטרה להמשיך את שרשרת הדורות היהודית ולא לנתק אותה, כפי שרבים טועים לחשוב. לכן, כשניגשים לאתגר הגיור של הישראלים מזרע ישראל, הוא חייב להיבחן מתוך אותה פרספקטיבה היסטורית רחבה, ולא דרך פריזמה הלכתית צרה. "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". השער חייב להיפתח ככל הניתן על מנת לאפשר לאותם טבאריש'י - חברים ברוסית - לקחת חלק כשווים בין שווים, למרות הסטייה הקלה מהנתיב. לאפשר להם להשתלב בחזרה, מתוך הבנה שהמאחד רב יותר מהמפריד. הערמת קשיים רק תגרום לתגובת נגד שתכה בנו בעוד דור או שניים. 

יחד עם זאת, ומתוך אותה גישה שמסתכלת על ההיסטוריה כאפקט שמשפיע עד היום, השער הפרוץ לרווחה של סעיף הנכד בחוק השבות, חייב להינעל באותו אקט. ב-20 השנים הראשונות אחרי קריסת ברית המועצות, סעיף הנכד היווה שער ותיקון חשוב למהלך ההיסטורי שמנע מיהודים להיות כאלה, והכיר בחיבור של אותם הצאצאים לעם היהודי ולקשר שלהם למדינת וארץ ישראל. 

העובדות הן שרוב העולים משם, בחרו דווקא להגיע לישראל מלכתחילה, למרות שיכלו גם להגר למדינות אחרות, שבהן היו מתקבלים הרבה יותר טוב ובהרבה פחות גזענות. אותם עולים מזרע ישראל, הפנימו רק באיחור את ההשלכות של בחירת הוריהם, אבל גם הבינו מראש, שלא תמיד הייתה ברירה אחרת. הם תמיד הרגישו ועדיין מרגישים חלק אינטגרלי מן העם היהודי, גם אם הרבנות לא מכירה בהם ככאלה. 

אבל בעידן הנוכחי, רובם המוחלט של אותם זכאי חוק השבות וסעיף הנכד, כבר עשו את הבחירה שלהם בין לממש את זכותם להגיע לישראל לבין להגר או להישאר במקום מושבם, ומהלך ההיסטוריה כבר מאפשר להם במשך שנים ארוכות לממש בתפוצות את זהותם היהודית. רבים מבין המגיעים לכאן מכוח אותו סעיף הנכד, עושים זאת פחות מציונות ואהבת ישראל, ויותר מטעמי נוחות כלכלית. 

כמובן, מי מביניהם שבוערת בו רוח ישראל סבא, יוכל להתחבר לשורשיו באמצעות גיור. לפיכך, בד בבד עם הנגשת הגיור ופתיחת השער לרווחה לכל מי שכבר כאן, חייבים לסגור גם את השער הפרוץ בשביל למנוע הצפה נוספת של האתגר, והפעם לא בהכרח מסיבות היסטוריות אלא אישיות. אבל עיקר הבעיה לא טמונה במי שמגיע מבחוץ ובמי שכבר בארץ, אלא בנו - וזו בדיוק הסיבה לכך, שבלי שום קשר לרפורמה של השר כהנא, חובה להחזיר לרבני ערים את הסמכות לגייר. ומכיוון שמדובר בסוגיה חשובה ויש מגבלת מקום לטור הזה, תיאלצו לחכות להסבר המפורט בשבוע הבא.