המלחמה הסתיימה: הגיע זמן בחירות

מלחמת שמחת תורה הסתיימה בתבוסה ישראלית – אני לא מאמין שיש ישראלי שפוי אחד שעוקב אחרי האירועים, שלא מסכים עם המשפט הזה. אני בטוח שגם נתניהו, כשהכריז השבוע שאנחנו 'כפסע מהניצחון', לא מאמין לעצמו. והתבוסה הזו לא אירעה ב-7 באוקטובר אלא ב-7 באפריל, ביום בו כוחות צה"ל פינו את חאן יונס, ולמעשה יצאו מהרצועה, למעט 'מסדרון נצרים', שגם עתידו לוט בערפל. אם ב-7 באוקטובר חטפנו מכה קשה כתוצאה מיהירות ורשלנות וקונספציה כוזבת, התבוסה של ה-7 באפריל כולה תוצרת כחול לבן. כולה רשומה על שם ההנהגה הצבאית והמדינית גם יחד.

לא צריכים להיות שמאלנים מובהקים כדי לראות את המציאות כמו שהיא: צה"ל עצר את המלחמה ברצועה בלי שום הישג משמעותי. כוחו הצבאי של החמאס הושמד באופן חלקי, וביכולת החמאס לשקם אותו בעתיד; מערך המנהרות התת קרקעיות ברחבי הרצועה, גם אחרי הפגיעה שספג, נותר ברובו בשלמותו ואין כנראה שום כוונה להמשיך את פירוקו, מה גם שהחמאס יוכל בעתיד לבנות אותו מחדש; היכולת הרקטית של החמאס אמנם ספגה פגיעה אנושה, אבל גם אותה החמאס יוכל לשקם בעתיד בלי הפרעה ישראלית. ביממה שאחרי הנסיגה מחאן יונס שוגרו משם שש רקטות לעבר הנגב.

וכל זאת ממלחמה שבה הצבא הפליא את מכותיו בחמאס.

וכמובן – 130 ישראלים עדיין בשבי החמאס, חיים או מתים, וגם אם חלקם יחזרו בעיסקה כזו או אחרת, המחיר שמדינת ישראל משלמת עבור החזרת חלקם אסור היה לשלם אותו אפילו תמורת כולם. ביזבזנו שלא לצורך את הקלף החיוני של לחץ צבאי על החמאס, לצורך שיחרור החטופים. וכשהחמאס לא בלחץ, איזה אינטרס יש לו לשחרר את החטופים? מה רע לו להמשיך ולהחזיק אותם? קשה שלא להיזכר בלעג לדברי הרהב של שר הביטחון גלנט, על 'סינוואר ששומע את שרשראות הטנקים מעל הראש שלו, בקרוב הוא יפגוש את הרובים שלנו'. איזה שרשראות ואיזה טנקים? הקולות שסינוואר שומע היום מעל ראשו עם של משאיות הסיוע מכל העולם שמביאים לו מכל טוב מצרים, שרק אותו הוא פוגש כל הזמן, ואת נהמות מטוסי התובלה מכל העולם שמצניחים לו את ה'חמצן' שמאפשר לו כושר נשימה ולחימה לאורך ימים ושנים.

אני גם סקרן לדעת מי הגאון בצמרת שמאמין שבעקבות הנסיגה מחאן יונס, האוכלוסיה האזרחית ברפיח תעבור לשם מרצונה ותאפשר לצה"ל לפעול נגד החמאס ברפיח. מי שיעברו מרפיח לחאן יונס, בהמוניהם, יהיו מחבלי החמאס - אם לא החלו כבר לנהור לשם. ובפעם הבאה שנצטרך להיכנס לחאן יונס זה יהיה כרוך בלחימה מחודשת עם אנשי החמאס. הרי בין רפיח וחאן יונס אין מסדרון של חיץ כמו בין דרום הרצועה לעזה. החמאס גם ידאגו לכך ששום אזרח לא ייצא מרפיח - וכך נפסיד גם את חאן יונס וגם את רפיח.

בשעה שמדינת ישראל התכתשה עם כל העולם מי יהיה הגוף האזרחי שישלוט על רצועת עזה ב'יום שאחרי' – אפילו הנחת היסוד מתחילת המלחמה, שבכל תוצאה שלא תהיה ישראל תשמור על שליטה צבאית וביטחונית בכל רצועת עזה לאורך זמן, לא התממשה

בשעה שמדינת ישראל התכתשה עם כל העולם בשאלה מי יהיה הגוף האזרחי שישלוט על רצועת עזה ב'יום שאחרי' – אפילו הנחת היסוד מתחילת המלחמה, שבכל תוצאה שלא תהיה ישראל תשמור על שליטה צבאית וביטחונית בכל רצועת עזה לאורך זמן, לא התממשה. סינוואר, עדיין במחבואו, מחכך ידיים בהנאה מרובה. לא ירחק היום, כשייצא ממחבואו לתמונות הניצחון בה הוא מחובק עם המחבלים הרוצחים שנשחרר תמורת החטופים, והוא יהיה מנהיג העולם הערבי.

אפשר היה לעשות זאת אחרת: בלי לבזבז זמן מיותר, בפעילות מהירה הרבה יותר, בתנועה הפוכה משבוצעה – לא מצפון לדרום, תוך השארת הגבול עם מצרים פתוח, אלא מדרום לצפון, מרפיח לעזה. אם בצה"ל ידעו מראש שבירת הטרור החמאסי היא לא עזה אלא חאן יונס, ושרוב החטופים לא בעזה אלא בחאן יונס, למה לא התחילו שם?

ועוד לא הזכרנו את מאות אלפי הישראלים שנעקרו מבתיהם בצפון הנגב ובגבול הלבנון. בדרום המתיישבים החלו לחזור לבתיהם – בתקווה שחידוש 'טיפטוף' הרקטות לא ישבור אותם – אבל תושבי צפון הגליל עוד לא רואים שום אופק לחזרתם הביתה.

אני חושש שגם את המלחמה בלבנון אנו עתידים להפסיד, באותה שיטה של עזה. אם צה"ל לא ישעט קדימה במהירות המירבית לפחות לארבעים הקילומטרים המיתולוגיים של מנחם בגין במבצע שלום הגליל, לימים מלחמת העולם הראשונה, גם המלחמה בלבנון תתארך, צה"ל ידשדש בשטח הלבנוני (בכוונה אני לא משתמש במילה 'בוץ') – ובסוף נצא גם משם עם הזנב בין הרגליים, ובלי תבוסה של חיזבאללה.

נגמרו התירוצים

עכשיו, כשהמלחמה הסתיימה למעשה, ועברה למתכונת של מלחמת התשה – אין באמת סיבה למה לא לקבוע מועד לבחירות, במטרה להחליף את ההנהגה הכושלת הזו באופן דמוקרטי. בחירות יכולות להיעשות גם במצב של מלחמת התשה, בדיוק כמו הבחירות בנובמבר 1969 ובדצמבר 1973. גם הבחירות לפני 40 שנה, ביולי 1984, התקיימו במציאות של מלחמת התשה, כשצה"ל עוד נלחם בלבנון אחרי שנסוג לקו נהר האל-אוואלי, תוך שהוא נוטש את עמדותיו בהרי השוף. שהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יום יומי – וזה לא מנע את קיום הבחירות.

הבחירות חשובות – בגלל סימן השאלה הענק שמרחף מעל רמת האמון שהממשלה מקבלת מהציבור. וממשלה שאמון הציבור בה מוטל בספק, חייבת לבחון אותו מחדש. דווקא האתגרים הקשים מאד שממתינים למדינה, רובם ככולם תולדת מחדלי הממשלה, מחייבים ממשלה שנהנית מאמון מוחלט של הציבור. לתחושתי, נתניהו לא יזכה שוב לאמון הציבור. אני מקווה שמי שכן יקבל את אמון הציבור, יהיה מנהיג מהמחנה הלאומי שיעמיד את האינטרסים של המדינה, לפי הבנת המחנה הלאומי, מעל כל השיקולים. מנהיג שמוציא מהלקסיקון את המילים הבזויות 'תהליך שלום', וכשהוא אומר 'ניצחון' הוא גם מתכוון לכך ויפעל לכך בכל כוחו. כדמוקרט אמיתי אקבל כמובן כל הכרעה של הציבור, ואני מאמין ומשוכנע שכך יעשו כל אזרחי ישראל. אבל גם אם נתניהו יקבל אמון מחודש של העם – יוסרו כל הספקות שזה אכן רצון הציבור.

מ'ואינקמה' ועד 'שיר המוות לחיל הפולשים'

אחד השירים שבשני העשורים האחרונים ראיתי בו בעיה חינוכית קשה, היה הלחנת המשפט שקרא שמשון הגיבור לפני שאמר את המשפט המפורסם יותר 'תמות נפשי עם פלשתים' והפיל עליו ועל הפלשתים את מקדש דגון: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹקִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". המחזות שנראו בחתונות השונות של המגזר הסרוג, לאו דווקא של הקיצוניים בחבורה, שבהם בני נוער רוקדים באקסטזה "וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים", כשהמילה פלשתים מתורגמת למונח המודרני יותר 'פלשתינים', ופעמים רבות חיילים מנופפים בנשקם תוך כדי הריקוד למילות השיר הזה, היו בעיני, ולא רק בעיני, בעיה קודם כל חינוכית של הנוער. השילוב של 'נקמה' ורובים מונפים ונוער רוקד בהתלהבות של אש, עלול בקלות לגלוש למחוזות לא רצויים בעיקר בקרב בני נוער שעדיין מתקשים ברוב המקרים להבין מורכבויות של החיים. המילה 'נקמה' היא אמנם מילה לגיטימית בשפה העברית ומופיעה בפסוקים רבים בתנ"ך, שמצוטטים בעיקר בתפילת 'אב הרחמים' שחוברה במסעי הצלב, אבל אם מתעמקים בפסוקים רואים שבקשת הנקמה מופנית לקדוש ברוך הוא: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקֹּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" בפרשת האזינו, או "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" מספר תהילים. וגם ב'שיר של יום' ליום רביעי אנו מעבירים את נושא הנקמה לבורא עולם: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה' אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיַע".

ג'יפ של 'שועלי שמשון' במלחמת העצמאות. צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון

גם בנושא הזה משהו השתנה בשמחת תורה, בשבת השחורה הארורה. במוצאי שמחת תורה הבן שלי, שהיה בבית בחופשת חג, הוקפץ ליחידתו ב'גולני'. מהבסיס הוא שלח סרטון מחמם לב, שבו חבריו הלוחמים רוקדים במעגל ושרים את 'זכרני נא וחזקני נא' – וכן, הם שרו 'נקם אחת משתי עיני מפלשתינים' -  לפני שירדו דרומה, להילחם בעזה ובנותיה ולהחריבן. הייתי לאחרונה בחתונה שבה השתתפו אנשי חיל האוויר, שהתפנו לכמה שעות מהמאמץ המלחמתי למאמץ לשמח חתן וכלה, רובם נטולי כיפות, וליבי עלץ לראותם מפזזים בהתלהבות 'ואינקמה נקם אחת משתי עיני'.

מעשהו של שמשון הגיבור, כך הוא זכה להיקרא עד היום באתוס היהודי, זכה להערצה לא רק בקרב הציבור ה'סרוג'. הסיירת הראשונה של צה"ל, היחידה הראשונה של צה"ל שנעה על גבי ג'יפים של צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות במסגרת חטיבת גבעתי, נקראה 'שועלי שמשון', זכר לשמשון ששילח 300 שועלים עם לפידים בוערים בזנבותיהם לכיוון השדות והכרמים הפלישתיים שעלו באש. את השם 'שועלי שמשון' השאוב מהתנ"ך הגה אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת גבעתי של מלחמת העצמאות, מראשי מפלגת מפ"ם הסוציאליסטית, לא ממש חובש כיפה כלשהי, אפילו לא שקופה. אחד הלוחמים, אורי אבנרי, לימים מראשי השמאל הקיצוני הלא-ציוני, היה זה שחיבר את השיר המפורסם על שועלי שמשון, ובו בין היתר המילים:

שועליו של שמשון / שוב פשטו במרחב
ונושאים השלהבת בליל,
מעזה ועד גת / שוב נטוש זה הקרב,
לחירות ישראל.
האזינו מצרים לשירו של שמשון,
הוא בישר את הקץ לפלשתים,
האזינו היטב למקלע, לרימון,
שיר המוות לחיל הפולשים.

אז אם במלחמת העצמאות של תש"ח היה לגיטימי לשיר "האזינו היטב למקלע, לרימון, שיר המוות לחיל הפולשים". לגיטימי לגמרי לשיר בתשפ"ד אחרי 1,200 נרצחים ועוד מאות נופלים בלחימה, "וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים", וכן, גם 'מפלשתינים'.