לפני שמיעת קול שופר, המצווה המרכזית של ראש השנה, אנו אומרים שבע פעמים את פרק מ"ז בתהלים, בו מופיעה תמצית עניינו של ראש השנה: לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קרַח מִזְמוֹר.
הכינוי 'למנצח', מהווה סימן מוסיקלי המופיע פעמים רבות בפרקי תהילים. התוכן של ביטוי זה הוא הניצחון, ולענייננו: הניצחון של בני קרח. קרח ועדתו חלקו על משה ואהרן ועל כן נבלעו באדמה. עם זאת, "בני קורח לא מתו מאחר והרהרו תשובה בליבם" (במדבר רבה, י"ח). לכן, דווקא לבני קרח נאה לומר את מזמור החיים של ראש השנה. עלייתם של בני קרח מן השאול, מרמזת על ניצחון התשובה על המוות.
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי ד' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
המציאות כולה עומדת בראש השנה אל מול נשמתה וסופקת כפיים. עומדת חרדה אל מול התגלות המלכות האלקית בקרבה, אל מול הנשמה הפנימית ההולכת ומעצבת אותה - יום הדין! יחד עם התרועה הגדולה והשמחה העצומה, יש גם מקום לחרדה: כיצד להיות מוכנים אל תוכן החיים האדיר הזה, ההולך ומופיע? והנה מגיעה התשובה:
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.
בעת בה האומה הישראלית תיתן את התוכן והערך לכל התרבויות כולן – יבוא העולם לתיקונו:
יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
בעת בה ישוב עם ישראל לנחלתו תופיע המדרגה של 'גאון יעקב'. אהבתו הנצחית ('סלה') של א-לוהים לישראל:
עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר.
'א-להים' בגימטריה 'הטבע'. לעומת זאת שם 'הוי"ה' (ה') מציין לא את המימד הטבעי אלא את המימד הניסי, את התוכן המעלה את העולם אל מה שמעבר לו. באמצעות תרועת השופר אנו מעלים את העולם ממימד הטבע למימד הנס, ממידת הדין למידת הרחמים:
זַמְּרוּ אֱ-לֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
'זמר' פירושו מנגינה, שיר ללא מילים. "זמרו א-להים זמרו" – התגלות שם ה' בראש השנה מעוררת את ההתרגשות, את רוממות הרוח, מה שמביא ל'זמר'; ולא סתם זמר אלא "זמרו למלכנו זמרו" – בראש השנה אנו לוקחים את מערכות הטבע ('אלקים') ומרוממים אותם להתגלות המלך, המשטר, הסדר וההרמוניה ('מלכנו').
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱ-לֹהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
בעת בה א-לוהים הולך ומולך על כל הארץ, יש צד של אימת הדין העלולה לשתק את האדם, ולכן 'זמרו משכיל'; זמרו במגמה השכלית. הזמר צריך להתעלות עד אשר יגיע לידי הכרה מבוררת שתוסיף חיים מתוך דעה ושלוות נפש.
מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
כאשר תופיע המלכות האלקית על הגויים, נגיע למצב בו "אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ ". 'כסא קודשו' זו התיישבות הקדושה בתוך מערכות העולם הזה; כאשר זו המציאות – או אז:
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, כִּי לֵא-לֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ, מְאד נַעֲלָה.
'נדיבי עמים' הם האנשים הטובים מכל העולם; והם מצטרפים ל"עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם"! ישנם "מָגִנֵּי -אֶרֶץ", המגינים על הארציות מפני חומרת הדין והם קרואים למפעל ההגנה – ובזאת הכל "מְאד נַעֲלָה ", הכל עולה, עולה ועולה עד אין קץ...