לעולם לא אשכח את סעודת השבת ההיא בבית חב"ד. איך ישבנו חזקי ואני בראש השולחן מול כולם, וכל מה שרצינו הוא לברוח משם. לאסוף את הילדים שלנו ולעלות איתם הביתה. לאכול שם בשקט, בלי כל הבלאגן סביבנו.
זה התחיל ממריבה קטנה בין כמה חבר'ה, שלאט לאט התפתחה לתגרה של ממש. הבנות שישבו באמצע התחילו לבכות, ומה שהצלחנו להבין הוא שקבוצה מסוימת מאשימה קבוצה אחרת בגניבה שהתרחשה יום לפני כן בגסט-האוס. מהר מאוד חזקי ואני הפכנו לבוררים והצענו פשרה. משנרגעו הרוחות החלו דיבורים של שחוק וקלות דעת. אולי זה היה כתוצאה מהאופוריה שבפיוס ואולי אין קשר בין הדברים, אבל אני ממש זוכרת איך מצאתי את עצמי מרחיקה את הילדים מהשולחן ומשחקת איתם, כשכל הזמן הזה השולחן הופך למושב ליצים אחד גדול. הפעם היחידה ששקטו הרוחות היתה כשחזקי נעמד לומר דברי תורה.
אני זוכרת שאחרי זה לחשתי לחזקי שאני מרגישה כמו בסרט 'אושפזין'. שאין לי מה לעשות כאן. אני רק רוצה ללכת. הם ממילא לא צריכים אותי כאן עם כל הדיבורים האלה. וחזקי חשב רגע ואמר לי: "תסתכלי על הזוג הזה שיושב בצד שמאל שלנו. הם לא מפסיקים להסתכל עלינו. לא מורידים את העיניים".
זו היתה הפעם הראשונה בה ראיתי את איתי ונורית. מבוגרים יותר משאר המטיילים. בשנות הארבעים לחייהם. נורית היתה לבושה בגלימה לבנה ואיתי חבש לראשו כובע נפאלי שקנה מאחד הרוכלים שבחוץ.
במוצאי השבת הם ניגשו אלינו כדי לשאול מאיפה הסבלנות?! סיפרו שהם גרים בעיר יפו. את שני הילדים שלהם הם שלחו ללמוד בבית ספר מעורב של ערבים ויהודים, כי מבחינתם זה לא באמת משנה. כולנו בני אדם. לקחו חודש של חופש מהעבודה ויצאו לטייל קצת במזרח הרחוק, מה שלא הספיקו כשהיו צעירים ובלי כסף. הם לא חלמו אי פעם שיכנסו לבית חב"ד, כי זה ממש לא הסגנון שלהם בלשון ההמעטה, אבל כשהם עברו ברחוב שלנו בצהרי השבת ושמעו צעקות בעברית דרך החלון, זה סיקרן אותם. "כשהתחילו הקללות התערבנו על כסף מתי תרימו את הקול", סיפרה נורית. "אבל זה לא קרה". היא החליטה להישאר רק בשביל הסקרנות מתי זה יקרה, ושכנעה את איתי שישאר גם הוא.
בינתיים הם הקשיבו לפרשת השבוע. חזקי סיפר אז על אברהם אבינו ששמע את הקול של בורא עולם מבקש ממנו: 'לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך' אל מקום לא ידוע . כזה שאי אפשר לדעת מה ומי יהיה שם. ואברהם יוצא בלי לשאול שאלות. אורז את עצמו ואת כל מה שיש לו ופשוט הולך.
"מטורף הסיפור הזה", אומר לנו איתי. "אני חייב ללמוד איתך עוד קצת על הסיפור של אברהם". אל בית חב"ד הם המשיכו להגיע גם כשהיה הרבה יותר רגוע ושליו. הם הגיעו לשיעורים של הערב ולישיבה בצוותא על הספות הצבעוניות, והמשיכו לבוא ולבקר אותנו גם בביקורים שלנו בארץ. נפשם נקשרה בנפשנו. בכל ערב שבת נורית מדליקה נרות ואיתי מקדש על היין יחד עם הילדים.
אני לא יודעת מה היה קורה אם היינו מאבדים את הסבלנות. אם הייתי קמה ויוצאת מבית חב"ד. אבל בכל פעם שקצת קשה לי, אני אומרת לעצמי: "לך לך מארצך, ממולדתך מבית אביך" - ומיד אני נרגעת.
להזמנת ההצגה 'גלויה מקטמנדו' והזמנת הרצאות: 058-6770840 בוואטסאפ