לפני מספר חודשים, ביז'ה העובד מצלצל אלי: "מה שלומכם?"
אני: "מצוין, ב"ה. מה איתכם?"
שתיקה.
אני: "הכל בסדר, ביז'ה?"
ביז'ה: "אממ... תגידי, לא היו לכם פעם ספות בסלון של הבית? וכורסאות?"
אני: "בטח!"
ביז'ה שותק ונאנח. אני שותקת ונאנחת.
השיחה הזו חזרה על עצמה מידי כמה שבועות. העובדים של בית חב"ד משגיחים על הבית, אבל בלילות יש מי שנכנס דרך החלון ולוקח דברים. אני נושמת עמוק בכל פעם מחדש. מבינה שהקורונה טרפה לכל העולם את הקלפים, ולנו היא לקחה את החפצים הכי אישים.
השבוע אנחנו חוזרים סוף סוף לנפאל. אחרי שנה שלימה.
רגע לפני העליה למטוס אנחנו מגלים שהבית שלנו לא רק נבזז. בעל הבית שמנהל בין היתר את המסעדה המקומית שבקומה הראשונה, החליט פתאום להרחיב אותה לקומה השניה, שהיא גם 'במקרה' הדירה שלנו.
פרט שולי. בקטמנדו הכל אפשרי ולא שואלים שאלות. תוך יומיים שלושה ו...הכל נהרס.
וואו.
כמה דברים חווינו בבית הקטן הזה!! שנים של שמחות, לידות, צעד ראשון, שיחות נפש, דמעות ולבבות שנפתחים.
אפילו לא ניתנה לי השהות להיפרד מהקירות שספגו את הכל.
התעצבתי אל ליבי.
ואז שטפו אותי רצף של אירועים: חברה יקרה שנפטרה בגיל צעיר, משפחה מתוקה שנפגעה בתאונת דרכים, נער יפה שטבע למוות. את כולם הכרתי היטב.
זה הוביל אותי לראות הכל שוב בפרופורציה, בהבחנה שבין טפל ועיקר, ולהבין בפעם המי יודע כמה, שהכי חשובים לי הם האנשים שאיתי, המשפחה שבנינו יחד עם בורא עולם, והלבבות שלהם שפועמים צמוד אלי.
איזה מזל שאני אף פעם לא נקשרת לחפצים. לא אוגרת בגדים ונעליים, אלא בני אדם טובים סביבי.
אז הנה לנו עוד הרפתקה לאוסף. עוד משהו שאנחנו עוברים במקום ההזוי הזה שלנו.
כעת רק נשאר למצוא בית אחר ולשחזר בו את כל מה שהיה בבית הישן שנהרס: את השמחות, ואת שיחות הנפש והלבבות - שנפתחים בכל יום מחדש.