אני לא יודעת אם שמעתם על זה, אבל יש עכשיו טרנד כזה ברשת של 'איך היו נראים החיים שלכם לפני 12 שנה, כשבנימין נתניהו רק התחיל את כהונתו כראש ממשלה'?!
אנשים מעלים תמונות, ומפליגים לאחור בזכרונות.
אבל כשאני מסתכלת על התמונות שלנו מלפני 12 שנה, אני בכלל לא מוצאת תמונה אחת משפחתית או זוגית. כי אין!
זה תמיד עם החבר'ה התרמילאים. באותו הבית, ובאותו הסלון.
המטיילים שהם משפחה, נפרדים מאיתנו לשלום רק בלילה, וקמים איתנו לארוחת הבוקר.
כל כך הייתי רוצה שחני של 2021 תיגש לחני של 2009 ותגיד לה, שיום אחד היא עוד תלמד שיש דבר כזה פרטיות, ואפשר להפריד בין חיי הציבור לחיי הפרט.
באמת שאפשר!
גם אם היא נעדרת יום-יומיים מבית חב"ד, זה בסדר. היא לפעמים צריכה את השקט, והיא תחזור אל כולם כשהיא קשובה עוד יותר,
ועוד יותר מחוייכת.
הייתי אומרת לה, שהיא עוד תלמד שאפשר לשבת עם האיש הטוב שלה, רק היא והוא, לשעות שהן קודש קודשים רק שלהם.
הייתי אומרת לה גם, שצביקה שלה שגדל לבד בלי אף חבר, עוד יהיה חייל יפה עיניים ורגיש כל כך לסביבה.
ושמוליק שמזכיר לה אותה יותר מכולם, יהיה נער חסון עם חיוך שממיס אותה.
שעוד ייוולדו להם שלושה ילדים: רבקי, יצחק ושניאור, שכל כולם אור וחכמה וטוב הנראה והנגלה. שהיא לא תוכל לנשום בלעדיהם.
ושילד, שאיננו פרי בטנה שלה, ייכנס לה לבית וידיר שינה מעיניה מרוב דאגה.
הייתי לוחשת על אוזנה, שחלי, הנערה המיוחדת שלה, הו חלי, היא עוד תמצא את דרכה בעולם. יהיו לה תובנות משלה ואנשים יאהבו אותה למרות ויחד עם השונות שלה. יהיה לה מקום בעולם, לחלי!
כי כמה שחני של 2009 פוחדת מזה שלא יהיה לה.
ושהיא, חני, לא מוכרחה לברר ולדייק את עצמה מול החברה או המגזר.
זה בסדר אם היא פשוט חני. בלי כותרות. רק היא - ובורא עולם שמעליה.
אחרי כל המחשבות האלה, ישבתי יחד עם מאור, בחורה שאני אוהבת, ויחד הסתכלנו על התמונות שבאלבומים הישנים. פה אנחנו בסדנת יהדות על פסגות ההימלאיה, ושם אנו בכפר נידח, מחפשים בחורה שאבדה לנו.
"תראי, אני כבר לא כל כך צעירה", צחקתי. "עובדה! יש לי כבר קמטים בצידי העיניים".
היא אמרה לי בתשובה שגם לה יש, והיא רק בת עשרים ומשהו. הקמטים הם רק בגלל שאנחנו מחייכות הרבה וצוחקות הרבה.
"זה בכלל לא קשור לזיקנה", היא הסבירה.
ואני פתאום שמחתי ממש על הקמטים האלה,
ועל כל צחוק,
ועל כל חיוך,
כי אני הרי יודעת כמה תקופות בחיים שלי, יכולתי הרבה פחות לצחוק, והרבה פחות לחייך. ואולי אפילו זה מה שרציתי.
יודעים מה? בטוח רציתי.
אבל הכרחתי את עצמי להמשיך.
כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
והמשכתי לצחוק, והמשכתי לחייך, ונהיו לי עוד ועוד קמטים בצידי העיניים.