מספרים שרבי שלמה כהנמן, מייסדה של ישיבת פוניבז', נהג לאחר השואה להגיע למנזרים באירופה, כדי לחלץ מתוכם ילדים יהודים שנמסרו בשנות הזעם לידי כהני הדת הנוצרים, לשם הצלתם אז ממוות בטוח.
יום אחד, כשנסע במונית בחוצות רומא, הבחין במפתיע בשער טיטוס, אות קשת מתויירת שהקימו רומא לפני 1,950 שנה בדיוק, לכבוד הקיסר טיטוס, שחזר לאחר שחירב את ירושלים והעלה באש מקדש היהודים. "עצור, עצור", קרא לנהג המופתע. "חכה לי פה".
הרב ירד מהרכב בזריזות ומיהר לעבר הקשת המרשימה. הוא הביט לעבר התבליט המתעד את חורבן ירושלים. אחר שתיקה קלה אמר כשדמעות חונקות את גרונו: "טיטוס, טיטוס! תראה איפה אתה נמצא עכשיו, ואיפה אנחנו, היהודים". כמו רצה לבשר לטיטוס, ש-1,878 שנה אחר שהחריב את המדינה היהודית, אוספים היהודים את שבריהם ברחבי עולם ומקימים מחדש את המדינה היהודית.
כיום, אגב, ישנם לדאבון הלב חרדים מסוג אחר: אלה השוטמים את המדינה היהודית (לא כולם, לא כולם), ומכנים אותה ברוב איוולת: "גלות בארץ ישראל".
ויש עוד סיפור דומה: בליל כ"ט בנובמבר, לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י, התאספו מאות יהודים תושבי רומא יחד עם יהודים נודדים, שרידי אש הכבשנים שהיו בדרכם ארצה, ברחבת קשת טיטוס, וצעקו מול השער: "איפה אתה טיטוס, ואיפה אנחנו?"
פרופ' ישראל אלדד-שייב ז"ל, הוגה בעל תודעה היסטורית עמוקה, נהג להגיע בליל ט' באב למוזיאון ישראל, ולהתייצב מול פסלו המפואר של אדריינוס קיסר, שכעבור 66 שנה לחורבן הבית, בשנת 136 למיינם, חירב את המדינה היהודית (האחרונה עד ימינו) שהקים בר כוכבא, אגב שפך דם אכזרי של רבבות מאחינו, ובהם עשרת הרוגי מלכות. אלדד-שייב, אזרח המדינה היהודית שקמה מאפר הגלויות, נהג להתריס מול הפסל רק הברה אחת קצרה שאמרה הכל: "נו!!!???"...
"בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי/ לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי/ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי/ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אֲ-ד-וֹ-נַי".
יהודים בעלי תודעה היסטורית יזכרו מחר בערב, שאלמלא קם יהודי אחד ותיעד בספר עב כרס את תולדות חורבן בית שני, לא היה זוכה סיפור הזוועות הנורא להיזכר לדורות. היה זה ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מצאצאי משפחת החשמונאים, לשעבר כהן בבית המקדש בירושלים, ולימים מפקד המרד ברחבי הגליל, שחבר לאוייב והשתתף במצור על ירושלים. הוא תיעד בספרו החשוב 'מלחמות היהודים עם הרומאים' את סיפור הגבורה של לוחמי ירושלים, את דביקותם במצוות דתם, את הליכותיהם של בני עמו שנכתשו באכזריות נוראה בידי מכונת המלחמה הרומאית, בעת שהגנו על עיר הקודש והמקדש.
סיפור הפכפכנותו של בן מתתיהו - מלוחם נמרץ בשירות האומה, לשותפם הנרצע של הרומאים, והמיר שמו ל-יוספוס פלביוס, עומד במוקדו של פולמוס לאומי שטרם הוכרע: האם היה בוגד שפל שנטש את המערכה בעיצומה כדי לחבור לאוייב, או גיבור שעשה כל אשר לאל ידו בהיותו מעבר לקווים, להצלת האומה? אופורטוניסט או פטריוט?
אפשר לתעב את פלביוס ולהגדירו שרלטן, ואפשר לכבד את מאמציו הכבירים להציג באור חיובי ואוהבת את אומתו בפני גויי הארצות. אבל אי אפשר ליטול ממנו את העובדה, שאלמלא פועלו התיעודי, לא היה בידינו מידע כה עשיר ומפורט על אירועי החורבן. נכון אמנם שבמקורותינו העתיקים שזורות אגדות החורבן, אולם אין הן מסודרות ספרותית, ולא תמיד מוגדרות תיעוד היסטורי.
פלביוס לעומת זאת, שהחל כתיבת ספרו ברומא בשנת 75, חמש שנים בלבד אחר החורבן, היה עד ראיה מקרוב לנורא מכל. ובהיותו בן חסותם של קיסרי רומא, היה לו 'קו פתוח' להשגת מידע מפי עדי ראיה ראשוניים לגבי אירועים שלא ראה במו עיניו. מצד שני, אי אפשר לשלול את הטענה, שכתיבתו היתה, מכוח היותו בן חסות ברומא, מוטה פחות או יותר לטובת הרומאים, ואפשר גם שברבות הימים ערכה בה הכנסיה עריכה מגמתית.
בנוסף לתפקיד ההיסטוריון המתעד, כתב פלביוס בספרו 'נגד אפיון', כתב סניגוריה מרגש להגנת היהדות מול כל מחרפיה, אשר כפרו בקדמות עם ישראל ולגלגו על תורתו. מעמדה של גאווה יהודית עמוקה הסביר את "צִדקת תורתנו וחוקיה": "יש לנו תורת אמת וצדק להורות את הדרך גם לעמים אחרים בעניינים אין מספר, ואך טוב ויקר נלמדם. כי מה טוב מיראת ה' ומהידבק במצוותיו?"
מאמציו הכבירים לסנגר על תורת ישראל ואחיו, לצד תיאוריו ההיסטוריים מתוך ראיה חומלת: "בשל מלחמת האחים בא אסוננו הלאומי, קופחה חרותנו, והוכרחנו להחזיר לזרים את ארצנו" – לצד חצייתו את הקווים וחבירתו לאוייב, הם שמחוללים ב-159 השנים האחרונות, מאז תורגם 'מלחמות' לעברית, פולמוס רגשי עז, בשאלה הבאמת בלתי פתורה: בוגד או פטריוט?
בימינו מסתמנת חלוקה ברורה בין 'שופטיו' של פלביוס: מרבית בעלי ההשקפה הלאומית רואים בו סמל לבגידה לאומית מבחילה, בעוד שהפרוגרסיבים מרוממים אותו למעלת פטריוט אמיתי.
דומה שתשובה הראויה מצויה באמצע, כפי שניסח זאת הח"כ לשעבר פרופ' אריה אלדד: גם וגם.