לפני 140 שנה בדיוק, 67 שנה לפני קום המדינה, ניצב הצדיק רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת גור, בפני חסידיו בבית מדרשו בעיירה הפולנית גורא-קליווריה, כמנהגו מידי שבת ומועד, ועסק עימם בשיח תורני, כדרכו בקודש.
בשבת חנוכה שנת תרמ"א, 1881, לפני 140 שנה בדיוק, ניבא האדמו"ר בדרשתו, כי צפויים אנו להצטרפותו של חג נוסף ללוח השנה העברי – חג היציאה מהגלות לארץ ישראל. חג העצמאות. שהאדמו"ר עצמו תיעד זאת בספר דרשותיו 'שפת אמת'.
וכך אמר בפני חסידיו, כפי שתיעד במו ידיו בצאת השבת: "חנוכה ופורים הם הארות מרְגלים [השתקפות של חגי הרֶגל]... ויש נגד זה גם כן רגלים מתורה שבעל פה, והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה מאור החמה... חנוכה הֶאָרָה מחג הסוכות, ופורים מחג השבועות; ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד" ('שפת אמת', דרוש לחנוכה, תרמ"א).
בעברית בת ימינו: הואיל ולשניים משלוש הרגלים, כבר יש מקבילות של חגים מאוחרים יותר, דומים להם: פורים הוא המקבילה של שבועות ("הדר קיבלוה", אומרים חז"ל, ומפרשים: קיבלו תורה מחדש בפורים), וחג חנוכה המקביל לסוכות (שניהם נמשכים 8 ימים) – הרי לא ייתכן שדווקא לחג החרות, ראש וראשון לחגי ישראל, לא תימצא מקבילה, מה גם שכבר הבטיח הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז'). ומכאן ראיה שעוד עתיד להתחדש עלינו חג חרות נוסף, בעידן המודרני.
זכינו שנבואת הרבי התגשמה לעינינו. 67 שנה אחר שנאמרה קמה והייתה מדינת ישראל, מדינה יהודית ראשונה מאז מדינת החשמונאים שהתקיימה עד לפני 2,264 שנה.
חג העצמאות
העם היהודי, ברובו, חוגג את החג שעליו ניבא הצדיק. פרט לשני מיגזרים: 89% מהציבור החרדי טענו בסקר טרי של המכון למדיניות העם היהודי, כי יום העצמאות אינו חג, בעוד ש-11% ראו בו יום חג. אפילו בחברה הערבית לא הגיעו לנתון כה עלוב: 69% מערביי ישראל טוענים שאינו חג, אבל 24% מערביי ישראל גורסים שזהו יום חג.
היחס החרדי-אשכנזי למדינת ישראל בלתי נתפס. למרות השפע הרוחני והפיסי שהעניקה לעם ישראל, אין לציבור זה שום הכרת הטוב ושום הודאה לבורא עולם. בעוונותינו, סוג כפיות טובה כלפי שמיא. וגם ביזוי כל תפילותיהם של אבותינו וסבינו לקיבוץ גלויות ולשיבת ציון. והם עוד קוראים לעצמם 'היהדות הנאמנה'.
המדהים הוא שהמחלה הנפשית הזו של כפיות תודה כלפי שמיא, פגעה רק באגף האשכנזי של הציבור החרדי (וגם בקירבו יש המכבדים בסתר את הפלא הגדול הזה). לעומת זאת, הציבור החרדי הספרדי נוהג הפוך: שמח בשמחתה של המדינה, מניף את דגלה, אומר הלל והודיה ביום חגה (בלי או עם ברכה), מכבד את הימנונה וכיו"ב. (פרט לטיפוס הספרדי-חרדי המשתאכנז, החדש, שאיבד את זהותו המקורית, משתופף בהכנעה מול האשכנזיות, ונאבק שבנו יתקבל לישיבה אשכנזית ובתו לסמינר אשכנזי!).
כך למשל אמר הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, לאחר תפילת שחרית ביום העצמאות תשע"ג, האחרון בחייו, על נס העצמאות והניצחון בתש"ח: "להתגבר על שבע ממלכות, כולם אנשי צבא. מה היינו אנחנו? ישתבח שמו, ברוך פודה ומציל, זה היה נס בלי ספק". גם הראשל"צ ב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל, כתב על יום העצמאות: "יום זה הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובתפוצות - לדורותינו ולדורות עולם, להודות לה' חסדו ולהגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה: זה היום עשה ה' נגילה ושמחה בו".
חכם יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, מחשובי רבני המגרב, צידד בהודיה ושמחה ביום העצמאות: "הודו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהתחיל להנעיר אותנו מעפר שפלותנו, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, ועינינו הרואות: מדינת ישראל, נשיא ישראל, דגל ישראל". הרב יעקב משה טולדנו, רבה של תל אביב, כתב בתשובה ארוכה בספרו 'ים הגדול', ש"מצוות כיבוש א"י נוהגת בזמן הזה, בכל האופנים ובכל האמצעים", ויש להודות ולהלל על הקמת המדינה שמקיימת מצווה זו.
אין בעל הנס מכיר בניסו
בשנותיה הראשונות של המדינה הגיב אחרת הציבור החרדי האשכנזי לתופעת המדינה. דור המנהיגים הראשון, כמו הרב יוסף כהנמן מייסד וראש ישיבת פוניבז' שציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בבני ברק; והאדמו"ר מסדיגורא שנמלט מן התופת ונתן ביטוי לאהבתו את המדינה בטיאטוא רחובות תל אביב אחת לשנה ביום העצמאות, חשו על בשרם את המעבר מאפילה לאורה ומשיעבוד לאור גדול. ברוחב דעתם הבינו, שהמדינה אינה בגדר המובן מאליו, ויש להודות עליה לבורא עולם.
לעומת מנהיגי דור ראשון לגאולה ואחרון לשיעבוד, שחוו על בשרם את מוראות אושוויץ וחשו טעמה המתוק של עצמאות, בועטים במתת שמים זו צאצאיהם הרוחניים. בני הדור השני והשלישי לגאולה, שלא התנסו למזלם בזעווה הנוראה, לא מסוגלים לחוש בגודל הנס שזיכנו בורא עולם, אשר השיב את חרפת עמו מעליו. אין בעל הנס מכיר בניסו.
עיניה של החרדיות האשכנזית בימינו עצומות לרווחה. אם לתמצת בקליפת אגוז את פשר התנכרותה למדינה, אפשר לראות זאת באימרת החתם סופר: "חדש אסור מן התורה". לציבור החרדי הספרדי לא היה חתם סופר משלו. ציבור יקר זה בחר להכיר במציאות, ברוח העיקרון שניסח הרב קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". יש לנו מדינה וחובתנו הדתית לכבדה, להתפלל לשלומה ולקדשה.