מה, לדעתכם, חלף במוחה של יעל דן, שדרית גלי צה"ל, שמשכורתה ממומנת בכספי משלם המסים הישראלי, בשעה שעם ישראל ליווה למנוחת עולמים את רס"ן אלירז פרץ הי"ד, סמג"ד גדוד 12 של גולני, שנפל בהיתקלות עם מרצחים פלשתינים בגבול עזה?
לפחות מבחינת מקום העבודה שלה, הנושא לשווא את שמו של צה"ל, צפוי היה שתשמיע ברגעים אלה מספר מילות הערכה, לפחות מס שפתיים, על אודות מסירות הנפש של אלירז הי"ד וחברו אילן סביאטקובסקי הי"ד. ככלות הכל, אלירז ואילן, בניגוד לצפונבונים השורצים לרוב בגל"ץ, ומבלים בנעימים באולפנים הממוזגים על חשבון עם ישראל, בחרו להתגייס ליחידה קרבית, שלוחמיה נצרבים ימים ולילות בלהט השמש ובצינת הלילה, כדי להגן בגופם על עם ישראל, בין היתר גם על שדריו המקשקשים עצמם לדעת של גל"ץ.
אבל לא. דווקא בשעה שרגבי אדמת המולדת כיסו את ארונו של רס"ן אלירז פרץ, העדיפה התחנה האנטי צה"לית להתייחס לכיפה הסרוגה שהיתה לראשו של אלירז, ולהתריע על השתלטותם של הסרוגים על צה"ל. זה מה שהדאיג את תחנת השידור הצבאית (עאלק, צבאית) באותו רגע.
הגברת יעל דן, קיבוצניקית לשעבר, במקום לראיין, כצפוי, חיילים וקצינים שדרכם זהה לאורחות חייו והשקפותיו של המנוח, זימנה אל המיקרופון את דובר צה"ל אבי בניהו, גם הוא קיבוצניק לשעבר. כן, כן, זהו אותו בניהו שהיה בעברו גם מפקד תחנת גלי צה"ל, והאיש שהגה את הרעיון הגאוני של הזמנת משתמטים משירות חובה, כמו אביב גפן, להופיע על גלי האתר של צה"ל.
שני הקיבוצניקים ביכו משני עברי קו הטלפון את נוכחותם המצטמצמת של הקיבוצניקים בשורות צה"ל, וזה, מבחינתנו, בסדר גמור. אבל יותר משהטרידה את הגב' דן עובדה זו, היא הוטרדה קשות מהחלופה ההולכת ותופסת את מקומה של מה שהיתה פעם העילית הקיבוצית. "אתה יודע מי ממלא את מקומם, אלה חובשי הכיפות", קישקשה שוב ושוב באזני בניהו. "חובשי הכיפות הם אלו שממלאים את דרגי הפיקוד ואני שואלת אותך אם זה לא מדאיג אותך".
*
כל הכיפות הסרוגות
על רקע חרדותיה של הגברת הדאגנית, ראוי להבהיר לה, שישראל היפה, האמיתית, אינה שוכנת בבועת המציאות המדומה שבין אולפני גל"ץ. והסיפור הבא יוכיח.
מדובר באירוע שנקרא יום הורים, שבמסגרתו מכנס צה"ל (הכוונה לצה"ל האמיתי, המגן על חיינו, לא ברברני גלי צה"ל) את הורי הטירונים לסיור היכרות עם היחידה שבה משרתים ילדיהם. יום ההורים לחיילים שהתגייסו זה עתה לחטיבת גבעתי הלוחמת, התקיים בבסיס האימונים קציעות. ההורים האזינו לשיחת המג"ד, נפגשו עם המ"פאים ולמדו להכיר את היחידה ומפקדיה.
מה שהפתיעם יותר מכל היתה העובדה, שמרבית הטירונים, כשני-שליש מהם, משתייכים למחנה הציונות הדתית, והשאר מסורתיים שהגיעו ממושבים ברחבי הארץ, רובם בני עדות המזרח. לא נמצאו ביניהם צפונבונים. גם לא קיבוצניקים.
העובדה שקיבוצניקים וצפונבונים לא נמצאו ביניהם יכולה כמובן להיות רק מקרית. אבל יש בה כדי להוות מידגם לא מחייב.
מי שכן הפגינו נוכחות מרשימה היו ילדי משפחות חרד"ליות וילדי משפחות בורגניות; חניכי מכינות קדם צבאיות ותלמידי ישיבות הסדר; טירונים שפיאותיהם הארוכות משתלשלות מראשיהם ומגולחי ראש שבקושי נותרו בצדעיהם סימני פיאה; כאלה שכיפתם שטוחה ובקושי נאחזת בקרחתם וכאלה שהתהדרו בכיפות צמר ענקיות המכסות את כל חלקי הראש.
התופעה, אגב, אינה חדשה, ואנו נדרשים אליה רק משום שהפריעה לשדרית גל"ץ. כבר בימי כהונתו של אהוד ברק כרמטכ"ל, כשהגיע לביקור בביה"ס לקצינים, ולשיחה עם פרחי הקצונה, הוא הבחין שמרביתם חובשי כיפות סרוגות. אבל היו באולם גם גלויי ראש. ברק, קיבוצניק לשעבר, העריך שביניהם מצויים הקיבוצניקים שבחבורה.
"מי מכם קיבוצניק?", תהה בפני החיילים. לתדהמתו הורמה רק יד אחת. ברק נבוך אך שמר על פני פוקר. "מאיזה קיבוץ?", שש עליו הרמטכ"ל. "מן הקיבוץ הדתי", היתה התשובה.
*
עזרת נשים בבסיס טירונים
לא פחות מן ההרכב האנושי של הטירונים והוריהם, הפתיעה את ההורים העובדה, שחלק ניכר מקרב שדרת הפיקוד של היחידה הינו מה שמוגדר בפי הגב' דן "חובשי כיפות". חלקם של הקצינים הגיעו מישובי יהודה ושומרון.
ביטוי מפתיע להרכב האנושי של סגל הפיקוד, ניתן למצוא בעובדה, שבבית הכנסת של הבסיס הוקצה שטח נכבד לטובת עזרת הנשים. ההורים תהו מה לעזרת נשים בבסיס טירונים (שאין בו חיילות), והוסבר להם שעל פי סבב שנקבע בין הקצינים, נשארים כמה מהם מידי שבת לתורנות שבת בבסיס. במקרים כאלה, הוסבר להם, רשאים הקצינים להזמין לבסיס את בני משפחותיהם. מסתבר שנשות הקצינים הן שדרשו שיוקצה להן מקום בבית הכנסת, ובקשתן נענתה ברצון. לתשומת לבך הגב' דן – הנה עוד אייטם שיפחיד אותך ואת השיינקינאים.
*
מורעלי אהבת הארץ
אחד ההורים, עקיבא איסרליש, ששלח עכשיו בן שני לגבעתי, לא הסתפק בהתרשמות ממראה עיניו, וניסה לבדוק את העובדות בכוחותיו הדלים באותו מעמד. "הסתובבתי בין ההורים", הוא מספר, "והתעניינתי מי מהם בכל זאת מגיע מצפון תל אביב, מהאריסטוקרטיה הירושלמית, משכונות היוקרה בכרמל. אבל לא מצאתי".
לאחר מאמץ ממושך איתר סוף-סוף איש שיחנו, אדם סקרן מטבעו ומי שמקצועו מחבר אותו לסוג של חתירה מתמדת אל האמת, זוג אחד של הורים, שהזדהה כתל אביבי. עקיבא שש עליהם כמוצא שלל רב והתעניין לדעת מניין הם באים. "אנחנו מדרום תל אביב", התנצלו.
לעומת זאת היה ייצוג נכבד בקרב ההורים והטירונים ליישובי יהודה ושומרון, וכן לישובים שבהם מרוכזת אוכלוסיה ציונית דתית: רעננה, פתח תקווה, מודיעין, נתניה וכדומה.
"כולם היו שם מורעלי אהבת הארץ, העם והמדינה", מסכם עקיבא. "תענוג היה לראות את המניינים שהתארגנו פה ושם לתפילת מנחה. מעיני זלגו דמעות התרגשות. אשריכם ישראל. התרגשתי לנוכח מסירות הנפש הזו והצטערתי על שלא מצאתי ביניהם גם ישראלים אחרים".
לתשומת לבך, הגב' דן. אבל אם בכל זאת את מודאגת, כדאי שתתחילי לבדוק מדוע לא רואים את הצפונבונים ביחידות הקרביות של צה"ל.