אמירה צינית נפוצה בחוגי המחנה הלאומי, ונשלפת כל אימת שמתברר שממשלת הימין שבה ומאמצת מדיניות שמקורה בבתי המדרש ההזויים של השמאל המשיחי: בחרת שמאל – קיבלת שמאל; בחרת ימין – קיבלת שמאל.
ואולם, עד היום האמינו נאמני המחנה הלאומי, כי אמירה מייאשת זו תקפה אך ורק בנוגע ליחסים המדיניים שבין ישראל לפלשתינים. עכשיו מתברר שהכשל הזה אינו עוצר בנושא המדיני. מי היה מאמין, למשל, שמשרד החינוך, תחת הנהגתו של גדעון סער, איש ימין מובהק, שהחל את דרכו הפוליטית בתפקיד ארגוני בכיר ב"נוער התחיה", יאמץ את מדיניותה השמאלנית של קודמתו יולי תמיר ויחנך את הדור הצעיר לספקות בצידקת דרכה המוסרית של המדינה?
אבל זה מה שקורה בשטח. תחילה היתה זו יולי תמיר שהחדירה את ה"נאכבה" הפלשתינית לספרי הלימוד הישראליים, מבלי להבהיר לתלמיד הנבוך כי הפלשתינים יכולים להאשים רק את עצמם, בכך שהכריזו מלחמת השמד על מדינת הראשון כבר ביומה הראשון במטרה להטיל "נכבה" על היהודים: לחסל את הישות היהודית בא"י ולזרוק את היהודים לים.
דוברי הימין שהיו אז באופוזיציה, ובהם גם ח"כ גדעון סער, מחו בזעם, ובצדק, כנגד עיוות משווע זה של ההיסטוריה הישראלית, ובעיקר על סילופה, בעצם הצגת התוקפן כקרבן. בסופו של דבר הוצאה ה"נכבה" מספרי הלימוד.
"טיהור אתני"
אבל מתברר שהווירוס המאיים לכרסם בבסיס המוסרי שעליו מושתת קיומה של מדינת היהודים, (לצד בסיסיים נוספים: זכות אבות, עובדת היותה של הארץ נעדרת ממשל עצמי כלשהו, נדידת המוני ערבים מכל מדינות המזרח התיכון לא"י, לצרכי פרנסה, בעקבות הרווחה הכלכלית שהביאו היהודים לארץ מוכת ביצות זו, ועוד), אינו רק נחלת השמאל.
עובדה: משרד החינוך, בראשות האיש שהיה בין הלוחמים נגד מדיניותה של יולי תמיר, נוקט במדיניות חינוכית זהה, המערערת על צידקת דרכה של הציונות, ועלולה להפוך נערים ונערות נורמטיביים לאנטי ישראליים ופרו פלשתיניים; או במלים אחרות: לצרפם למאגר של פרחי שמאל שממנו נשאבים סרבני השירות, ואח"כ פעילי השמאל הקיצוני דוגמת מפגיני נעלין.
קחו למשל את הספר החדש ללימוד היסטוריה ושמו "הלאומיות: בונים היסטוריה במזרח התיכון", המיועד לכיתות י"א-י"ב, ואושר לשימוש ע"י משרד החינוך לפני פחות מ-3 חודשים. ספר זה, בהוצאת מרכז זלמן שז"ר (הנשיא המנוח שז"ר בוודאי מתהפך בקברו מול השימוש בשמו בדרך להכחשת צידקת קיומה של המדינה), מגיש זו הפעם הראשונה, לתלמיד התמים, המחפש דרכו בסיכסוך הישראלי-פלשתיני, את הטענות השקריות הפלשתיניות.
כך למשל מלמד הספר את התלמידים, כי הפלשתינים טוענים שבמלחמת 1948 הפעילו היהודים מדיניות של "טיהור אתני" כנגד הפלשתינים. זוהי הפעם הראשונה שספר לימוד רשמי במערכת החינוך הישראלית, משתמש במונח הבוטה, הנאצי, "טיהור אתני" כביטוי של מדיניות ישראלית מול תוקפיה הפלשתינים.
הנרטיב הפלשתיני מול הישראלי
הבנת את זה, מר סער? היהודים, כך טוען הספר שמשרדך אישר, נקטו במדיניות נאצית. לא פחות. שהרי זה בדיוק מה שעשו הנאצים ליהודים ולמיעוטים אחרים, והם אפילו השתמשו במונח זה להבהרת מדיניותם.
משרד החינוך, שמחפש מן הסתם חידושים מרעננים שיעידו על עשייתו החינוכית ו"חכמתו" הפדגוגית, גורס מעכשיו שלא די להציג בפני תלמידי הישראלי את הגירסה הישראלית-היהודית להיווצרות בעית הפליטים, אלא גם את הנרטיב הפלשתיני: "רוב פליטי 1948", כך מצטט הספר תועמלן פלשתיני המתהדר בשם היסטוריון, "הם אזרחים, שהותקפו וגורשו מבתיהם בידי הכוחות המזויינים היהודים, שנקטו מדיניות של טיהור אתני".
ולקשי ההבנה שבינינו מוסיף הספר ומצטט את "החוקר" הפלשתיני ואליד חאלידי: "זו היתה ההזדמנות ההיסטורית של היהודים לטהר מערבים את פלשתין, לשלול את הנוכחות הערבית, פשוט על ידי מחיקתה".
אלה הם ההבלים שבהם אנו מפטמים את מוחותיהם של תלמידים שטרם גיבשו סופית את השקפת עולמם לגבי צידקת דרכה של הציונות מול תעמולת הזוועה הפלשתינית. פעם לימדו כאן את בני יהודה קשת; היום מבלבלים את מוחם בשקרי התעמולה הפלשתינית. ועוד מצפים מהם, אחרי בילבול המוח הזה, שיהיו נאמנים למדינה ולדרכה.
לשם האיזון מביא אמנם הספר גם את הנרטיב הציוני: "מדינת ישראל טענה במשך שנים, כי קראה לפלשתינים להישאר, וכי הם ברחו מכפריהם ומעריהם בשל נטישת שכבות ההנהגה, תעמולת זוועה ערבית, והוראת הכוחות הפולשים".
הסטנדרט הכפול
אבל מה צריך התלמיד הישראלי להבין מן ה"דבל סטאנדרט" הזה: שהנה מונחים לפניו, הוד מעלתו התלמיד, שתי נרטיבים, כאילו היו שווי ערך מבחינת האמת הפנימית שבהם, ועליו להואיל בטובו להכריע ביניהם. הוא יחליט אם הסבים שלו, שלחמו וחלקם נפלו למען המדינה היהודית הצעירה בעת ששבעה צבאות ערב ועימם הפלשתינים קמו עליה להשמידה, היו גיבורים של ממש, מנשרים קלו ומאריות גברו, או שמא היו סתם נאצים, מטהרים אתניים, רח"ל.
משל למה הדבר דומה? להציג מול העובדות הנוראות שמנציח מוסד 'ידם ושם', את טענתם הנבזית של מכחישי השואה אחמדיניג'אד ואבו מאזן ושאר חולירות – ולתת לתלמיד המסכן להכריע ביניהם. או להציג את כתבי הרצל מזה ואת "הפרוטוקולים של זקני ציון" מזה, ולהותיר לתלמיד הנבוך לאמץ על פי מיטב הבנתו אחת מתפיסות אלה.
ולמה למשל שלא נציג בפני תלמידינו את פרשת ד"ר ברוך גולדשטיין, על פי שני הנרטיבים שלה: הנרטיב האחד הגורס שרופא יהודי מחברון רצח באכזריות 29 מתפללים מוסלמים תמימים; מול נרטיב אחר שיטען כי מדובר בסך הכל באיש חסד שהושיט כל ימיו עזרה רפואית לפלשתינים, והגיע לשלב בו לא יכול היה לשאת את אוזלת היד הישראלית מול הפורעים הערבים בחברון ואת צעקותיהם "אידבח אל יאהוד", ולבסוף ביצע מהלך של "הגנה עצמית קולקטיבית"?
שום ישראלי בר דעת לא יסכים לאמץ את הנרטיב האחר בפרשיות אלה. באותה מידה יש לתהות על משרד החינוך, שמציג בפני התלמיד כפל נרטיבים בנושא כל כך קיומי מבחינת מדינת ישראל. התלמיד, גם אם זה יישמע מיושן, צריך קודם כל ללמוד שיש רק אמת אחת ולא שתיים. פיטום מוחו של התלמיד בשתי אמיתות מנוגדות, עלול לגדל לנו כאן דור שלם של אזרחים שאינם מאמינים בצידקת הדרך, דבר המהווה סיכון ברמה האסטרטגית, לעצם קיומה של המדינה.
השאלה היא כמובן אם ירים שר החינוך את הכפפה, יודה בטעותו ויפסיק את הטירוף החינוכי הזה, כדי להוכיח שלא תמיד כשבחורים ימין מקבלים שמאל.