כילדה קטנה, בחנוכה הייתי נוסעת ברכב עם ההורים שלי, מרימה את ראשי למעלה לחפש חנוכיות מונחות על אדני החלונות: "הנה עוד חנוכייה", "עוד אחת...".
וזה היה מתמלא ומורגש באוויר ובניצוץ הקטן שבנר.
בשנה שעברה כמו בכל שנה, אני עומדת מול הנר מתפללת, מבקשת, מודה, מפנימה. מכניסה לתוכי את הנר הזה, את הבקשה הזאת.
לפני כ-4 שנים עמדתי מול הנרות וכל כך רציתי. רציתי שהאור הזה יגיע אלי, ושלושה חודשים אחר כך זכיתי להיכנס להריון.
הנר הזה שעליו אנחנו מביטים. הוא מבטיח לנו משהו, הבטחה קסומה, מאירה ומרגיעה. הסתכלות של הודיה ותפילה זכה ומאירה.
אני לא יודעת אם הישועה תקרה, התפילה תתקבל, אך הנרות מאירים את בקשתי ותפילתי.
החג הזה, חנוכה, הוא החג אליו אני מאוד מתחברת. שמונה ימים שבהם אני יכולה לדבר חצי שעה מול הנרות: לדעת, להאמין שזה כאן וזה קיים.
כל נר והבקשה שלו, כל זמן והכוונה שלה. הנרות מפרסמים את ההודיה, את הישועה ואת הנס שיגיע ממש עוד מעט.
בשבוע שעבר זכיתי לפרסם את הנס שלי ברבים מול כל מדינת ישראל. דיברתי בערוץ 13 על הדרך, על התהליך ועל הנס הקטן והגדול שיש לנו בחיינו, עם הולדתו של יאיר בננו, נרו יאיר, שנולד בחודש כסלו, החודש של חג האורים.
אני חושבת שבכל שנה, נס חדש נולד ומגיע אלינו.
בחנוכה אנחנו מכינים את עצמנו ככלי לקבל את האור, את הנס ואת העוצמה, מתוך התפילות הטהורות והזכות.
חצי שעה של התבוננות, של בקשות, של חיפוש אחר הניסים שלנו, אחר הרצונות, התקוות הכמוסות. חצי שעה של ניתוק וחיבור רוחני אל הנר, אל ה' ואל עצמי.
בזאת חנוכה אני מוכנה עם הדף ועם העט לכתוב את בקשתי, את רצוני. אני מאמינה, בטוחה, שהדמעות, השעווה הזולגת של אותם נרות, התפילות שנספגו בחנוכייה והזמן שישבתי והסתכלתי, מקדשות את הבקשה והתפילה שלי.
זה הזמן לנצל את היום, את הזמן ואת האור הקטן שנדלק ומאיר עלינו, אותנו, את משפחתנו, את חברינו - את העם שלנו.