המשנה במסכת תענית אומרת, שמגלגלין חובה ליום חייב, וכמה וכמה אסונות אירעו בתשעה באב, שבו בכינו בכיה של חינם בחטא המרגלים. "ואמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות". (תענית כ"ט ע"ב ועוד מקומות בש"ס; במדבר רבה ט"ז כ'). בגלל אותה בכיה של חינם 'זכינו' לאסונות כה רבים, ולבכיה כה רבה של דורות על גבי דורות. ומה היתה אותה בכיה? בני ישראל, בעקבות עצת המרגלים, פחדו לעלות ולהילחם על הארץ. הם הרגישו כחגבים מול ענקים, ולא בטחו בקב"ה שהוא יותר חזק מאותם הענקים. תחת זאת העדיפו להישאר במדבר ולבכות...
ומה אתנו? האם נגזר עלינו להמשיך לבכות גם עכשיו?
מתי אנחנו אמורים לבכות? כאשר קורה לנו ח"ו אסון, שאי אפשר לתקן אותו - אז אנחנו יושבים ובוכים. כאשר נפטר מישהו, אנחנו בוכים, כי אי אפשר להחזיר אותו לחיים. כאשר יש כח חזק מאוד, שאי אפשר להילחם נגדו - אנחנו יושבים ארצה ובוכים, שהרי מה אנחנו יכולים לעשות?
אבל מה אנחנו אמורים לעשות כאשר בידינו הדבר? האם כאשר מישהו מקבל התקף לב ח"ו, אנחנו בוכים, או שאנחנו מנסים לעשות החייאה ומזעיקים את שירותי ההצלה? האם כאשר הולך לאיבוד ילד, אנחנו יושבים ובוכים, או שאנחנו עושים ככל יכולתנו למצוא אותו?
נכון, כאשר יש לנו קשיים בפרנסה, או חולה הצריך רפואה, אנחנו נושאים את כפינו לשמים ומרבים בצדקה ותפילה, אבל האם אנחנו מסתפקים בזה? או שמא אנחנו, ובצדק, מנסים לחפש מקורות נוספים לפרנסה, ופונים לעזרת הרופאים הטובים ביותר. אילו רק התייחסנו לבית המקדש כמו שאנחנו מתייחסים לצרכינו הפרטיים...
נכון, במשך שנים ארוכות היינו בגלות, ולא יכולנו לעלות לארצנו. לא יכולנו לעלות ולהראות בבית הגדול שנקרא שמך עליו, היינו יושבים וחולמים 'ותחזינה עיננו בשובך לציון'. חלמנו על נערים משחקים ברחובות ירושלים, ועל זקנים שיושבים ברחובותיה. הבטחנו שבשוב ה' את שיבת ציון נהיה כחולמים ואז ימלא שחוק פינו. התחייבנו, שכאשר 'תעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו', אז 'ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם'.
האם אנחנו מקיימים את מה שהבטחנו, או שאנחנו ממשיכים לבכות בכיה של חינם?
הגיע הזמן לשנות את המחשבה, להבין את המצב החדש שלנו, ולעשות הכל כדי שנחריב את החורבן ונעלה ונראה ונבנה את בית המקדש.
אכן, אם נרצה אין זו אגדה. הסיבה היחידה להמשיך לבכות בתשעה באב היא שאנחנו לא באמת רוצים את בית המקדש...