זוכרני בימי עלומיי הצעירים, יושב אני בישיבה בתוככי בית המדרש אחרי לימוד של שעתיים רצופות עם החברותא, ודימיונותי נושאים אותי אל הפנטזיה האישית שלי: הנה עומד אני על במה גדולה ומוארת, למרגלותי המון אדם מריע שמזמר איתי את שיריי. ואני כולי עונג ואושר, מביט על עצמי, בוחן בקפידה את מלבושיי החגיגיים: נעלי סירה שחורות מבריקות ומצוחצחות (שנות ה-90, תבינו) חליפת קשמיר כהה ומשובחת שתפורה על פי מידותי, עוטפת את זרועותי החתומות בכותנת לבנה וצחורה, מהודקות בחפתים מוזהבים ונוצצים.
15 שנה אחרי. גן סאקר, ירושלים. החלום מתגשם. אני ניצב על במת ענק. מולי קהל המונים רב. המופע 'ירושלים אורו של עולם', יוצא לדרך. להקת 'אופשימחעס' פותחת את הערב החגיגי בפארק הענק אשר בטבורה של בירת ישראל. בגדול, הכל עבד לפי החלום, למעט הרגשות וההרגשים שלי.
במקום לחשוב על זוג נעלי המבריקות או על חליפת היוקרה שעוטפת את גופי, כל מעייני ומהותי עסוקים בדברים פשוטים ומשפילים של טכניקה וכבליזציה.
אני בעיקר טרוד במוניטור שמולי, משתדל לא לקלל את איש הסאונד הקמצן, אשר על פי דעתי וטעמי שולח לי מעט מאד ווליום ברמקול האישי. הבמה קצת צפופה לי, בשל ריבוי כלי הנגינה הפזורים עליה, ואני לא בדיוק מבין איך נצליח אני והרקדנים ללהטט על הבמה. ובכלל, תשומת ליבי נמצאת בלחץ הגדול לקראת המופע שלנו, שהצלחתו תלויה כעת בגורמים טכניים רבים, שרובם אינם אני...
ושוב מסתבר לי שדברים שרואים מכאן, ממרומי הבמה הגדולה, עם אוויר הרים צלול כיין, לא ממש היה אפשר לראות או לצפות אז, בבית המדרש הממוזג, כשחלומותי ודימיונותי נתנו לעצמם דרור ופורקן, מבלי להתחשב אז בחסדי חברת ההגברה של ההפקה שתמיד מנסה לחסוך בהוצאות.
בעודו ח״כ, נפתלי בנט חיבר ספר נהדר ומרשים שמספר לכולנו, כיצד צריך ואפשר למגר מגיפה בשבוע. כש'בעל המחבר' הנכבד הגיע אל כס המלוכה, הוא מגלה את המרחק האדיר בין ישיבה במשרד ממוזג וכתיבת חיבור מרפא ומאחה, לבין לשבת על כס המלוכה ולפקד על מציאות מורכבת ומסובכת עם ציבור מאתגר.
מציאות של גל רביעי תובעני וחסר פשרות, עם בירוקרטיה ישראלית מפותלת ומקשה, כולל שר אוצר נירגן שאינו ממהר לאשר תקציבי ענק (אשר בספר של בנט ניתנים ללא הגבלה), יתקשו לעמוד בנבואת הספר האמור.
גם אנשי העם, אפע'ס, לא ממש מתנהגים כפי שמחבר החיבור ציפה מהם, כששכח את המפגש עם יצרי לב האדם. ישראלים זה עם נפלא ומתוק, אבל כשיוסף וז׳קלין מגיעים ממדינה אדומה, הם יודעים היטב מה הקומבינה הישראלית שתאפשר להם להיכנס לארץ עם אישורים המעידים כי הגיעו ממדינה ירקרקה ומחלימה.
והקורונה המתחדשת והמאתגרת היא רק משל לכל אותם עניינים אשר תמיד ייראו לכולנו קלים ומושגים כשהם נֶהֱגִים במרחק סביר מלישכת ראש הממשלה. כי בסוף כשאתה יושב על הכורסה הנכספת, אתה מגלה שהמסע המפרך אליה היה החלק הקל בכל הסיפור.
רבים חתרו וחותרים לתפקיד הרם ביותר במדינת ישראל. מעטים מאד הם אלה אשר בהגיעם אליו יצליחו להכיל את התפקיד והמהות, ולהפגין את הכישורים הנדירים הנצרכים כדי למשול במדינה המורכבת והמסובכת ביותר בעולם.