"תוציאו טלפונים, תפתחו ת'סטורי". מה שהתחיל כקוריוז בשיר של עומר אדם, הפך למעין חובה קדושה בכל הופעה, יציאה או סיטואציה אקראית בחיים. הסטורי, למי שלא יודע, הוא בעצם פוסט תמונה שעולה ל-24 שעות ברחבי הרשתות החברתיות - מווצאפ ועד לאינסטגרם, ואמורה לתעד באופן לא רשמי את כל מהלך חייו הלא מעניינים במיוחד של בעל החשבון. איך אני יודע שזה לא מעניין? כי אם החיים שלכם כה לוהטים ומלאים בעניין, כנראה שהם לא צריכים להיעלם אחרי יממה, אלא להישאר לנצח חקוקים בלבבות מעריציכם.
כאחד שנמצא בהופעות רבות, העניין הפך כבר להיות בין מעיק למצחיק. אנשים פינו ערב, שילמו ממיטב כספם לכרטיס, לבייביסיטר, לחנייה וכמובן לדלק, קונים בירה והמבורגר לפני המופע, ועד שהוא מתחיל מבלים בינתיים זמן איכות בפייסבוק, כל אחד במכשירו הוא, מרפרש את הפיד.
ואז זה קורה: אורות החלל כבים, תאורת הבמה נדלקת והמסך עולה. לא של הבמה, אלא של הקהל שמרים את הטלפונים גבוה לתעד את הרגע. אלא מתחלקים ל-3: יש את אלו, בדרך כלל המבוגרים יותר, שיסריטו כ-85% מההופעה בסרטונים ארוכים ומשמימים, שכנראה אף אחד, כולל הם עצמם, כבר לא יראה בחיים. מעולם לא נתקלתי בצפייה חוזרת אישית או משפחתית במסך 8 אינץ' ופחות מדי פיקסלים בהופעה המי-יודע-כמה של ישי ריבו ונתן גושן ששרים בגוף עייף את 'נחכה לך'. בטח שלא את החיזיון האור קולי בחומות העיר העתיקה, שעם כל הכבוד לאפקטים המרשימים של הסמסונג שלך, החוויה פשוט לא עוברת, לא בחלקה ולא במלואה.
מההופעה הם לא יזכרו כלום
יש אלו הצעירים יותר, שחושבים שהם פצצת רייטינג, ומיד בשיר השני הם עולים בשידור חי, משל מדובר בתמיר סטיינמן משדר מגבול רצועת עזה. השידור החי של ההופעה המזדמנת גורף כ-5 צופים קבועים ועוד 3 אקראיים, שבטעות לחצו על הפוסט ונבהלו לשמוע ולראות באיכות גרועה את אייל גולן קורא להם. השידור החי יפסיק רק לאחר שהם יקלטו פתאום שהם מצלמים לרוחב ולא לאורך, או שמנהל ההצגה יתפוס אותם וידרוש למחוק את הסרטון מהרשת.
אחרונים חביבים, הם אותם אלו הבטוחים כי יד אלוקים נגעה בהם, ומעלים סטורי מכל רגע שהם יצאו מהבית ועד החזרה אליו. האשטג #תידלקנו, כשלא ברור אם מדובר בבנזין או בוודקה, משתפים את הלוקיישן של החנייה, מתייגים את המאבטח בבידוק הביטחוני, וצילומי פילטר מושקעים של הצ'יפס התעשייתי. כשהאמן עולה לבמה, מתחילה חגיגה שכל מטרתה היא להראות לקהל העוקבים שלהם, עד כמה הם נהנים ועד כמה אתם לא. כל 3 דקות עולה סרטון חדש, כשהסטורי יתחלק בין צילומי שחור לבן בשירים נוגים, ועד לסלפי בו הנעקב צורח בקולי קולות את הלהיטים ומנסה להעביר את החוויה החוץ גופית גם מחוץ לפומית. ולא, לצערנו הרב, אין הגבלה על כמות הסטורי שאפשר להעלות ליום. כמו חבילת הגלישה, גם זה UNLIMITED.
אבל הם מאבדים בדרך כל כך הרבה. כי מרוב שהאנשים הללו רוצים להראות עד כמה הם מוצלחים, או לנצור לעד בטלפונם את החוויות האלה, הם בעצם לא זוכרים כלום. הופעה היא לא רק אמן, גיטרה ותאורת שטיפה. הופעה היא כל מה שמעבר להם. האווירה, הביחד, הזמזום של הפנסים, מחיאות הכפיים והשריקות, הפאשלות הקטנות, טיפות הבירה שנשפכו לך על המכנס, טיפות הזיעה של האמן שנפלו לך לתוך הבירה הזו, החום, הקור, המחנק, ההתרגשות - כל מה שקוראים לו 'חוויה', והוא הסיבה לכך שיצאת מהבית ולא שמת אותו פשוט ביוטיוב בסלון או בספוטיפיי באוטו. כך הפך הסטורי ל'אופסייד סטורי', כשם המערכון הבלתי נשכח של הגשש החיוור על שופט הכדורגל השלומיאל.
יוצא לי להיות בין 3-6 אירועים בשבוע, ובכל פעם מתוסכל מחדש לראות איך אנשים ששילמו כ"כ הרבה כסף, מנצלים כ"כ מעט מכל מה שניתן להם בתמורה. בשביל מה לצפות במופע דרך מסך קטן כשיש מולך את הדבר האמיתי ובגודל טבעי. לפעמים מתעורר בי רצון עז לשבור להם את הסלולרי ולעורר אותם על החיים. הרי מופע חי, בניגוד לכל סרטון או שיר מוקלט, תמיד יהיה חד פעמי. כמה שלא יעשו חזרות באולפן, על הבמה בלייב תמיד יקרה הקסם האמיתי, שפועל על חמשת החושים של הקהל בו זמנית, כזה שלעולם לא יוכל לעבור את הסינון של המצלמה. העיניים קולטות יותר מכל מצלמת מגה פיקסל, האוזניים שומעות תדרים בצורה הרבה פחות מסוננת וסינתזית, העור מרגיש את החשמל שבאוויר, וריח המועדון הדחוס שמעורבב עם מכונת העשן עולה באף וכל זה יוצר ביחד אווירה שלא תצליח לעבור לכל מי שלא נמצא שם פיזית.
גם בי היה בעבר איזה רצון אובססיבי לתעד כל אירוע שיישמר בזיכרון הטלפון. אבל מסתבר שהזיכרון של המוח האנושי מפותח הרבה יותר טוב מזה שבענן. אז מדי פעם תפתחו את הסטורי, תגרמו לאחרים לקנא שאתם שם והם לא, אבל תזכרו גם להניח אותו בצד בשביל שלא תקנאו אחר כך במי שכן עשה את זה, והחוויה נחקקה בו להרבה יותר מ-24 שעות, כזו שלא תיעלם לעולם.