לוחם כחול לבן. דגל ישראל. שעות בודדות לאחר מסע ההלוויה המצמרר של הלוחם היהודי ציוני אליהו קיי ז"ל, שעלה ארצה להגן על מדינתו ועל עמו, הגענו אל ביתו.
שלושה דברים בלטו במיוחד: דגלי ישראל וחטיבה שהונפו בגאון ממרפסת ביתו המשקיפה על גבולה הדרומי של עיר החשמונאים, בה דרים בכפיפה אחת המורשת, ההווה והעתיד, של לוחמים יהודים. העיניים הטובות של בני המשפחה שעלו ארצה מדרום אפריקה ומביעות במבט את כל משמעות המונח 'מלח הארץ', והאמונה הבלתי מתפשרת של מי שהתחנכו על ברכי אהבת החינם והתרומה למען הכלל של תנועת חב"ד, וגם בשיא הכאב לא מבקשים נקמה בכל ערביי ישראל, מצליחים לראות את הטוב בכל אדם ומבקשים אך ורק שמותו לא יהיה לשווא, ושכל אדם ייקח משהו איתו מתכונותיו המופלאות של בנם שנרצח אך ורק בשל היותו יהודי.
שלושה דורות של בני המשפחה ישבו בחדר הקטן: הסבים שלומי ולינדה למשפחת לוין, שסיפרו על ההתרגשות והגאווה שחשו כלפי מדינת ישראל, לאחר שצפו בנכדם שנעטף באהבת חינם יהודית בידי המוני המשתתפים בהלוויה; האב והאם אברהם ודבורה שדיברו גם בשעות הכי קשות על הדרך בה התחנכו וחינכו את שלושת ילדיהם לאהבת כל מי שנברא בצלם; והאחים הלוחמים כתריאל מסיירת גבעתי, חנן לוחם הנח"ל, ונעמה ממדרשת הרובע, שהבהירו שהם כולם עדיין מוכנים למסור את נפשם למען המדינה, ורק ביקשו שהרצח הנורא לא יהיה לשווא, ושכל אדם יעשה משהו חיובי למען אלי, בהתאם לדרך בה בחר לחיות, לגדול ולתרום.
האבא סיפר על ביקור משמעותי שלו בארץ בגיל 10 עם אימו, שלקחה אותו למסע זיכרון ביד ושם, ועל סיפור שנחקק בו, לאחר שבסמוך לאחת האנדרטאות ביערות הסמוכים למודיעין, פגש בערבי הכורע ומתפלל, ולאחר שאמר משהו על כך לקחה אותו אימו הצידה והבהירה לו עד כמה חשוב לכבד כל אדם. זה המסר שביקש האב להעביר לעולם, שעות ספורות לאחר שבנו נרצח ונקבר. אין אנשים כאלו.
אלי ז"ל נרצח בדרכו לכותל המערבי, אליו היה מחובר בכל נימי נפשו. לסמל הכי גדול של העם היהודי שעבורו בחר לעלות ארצה, לשרת כלוחם בצנחנים, להתנדב בשירות השומר הצעיר ולתרום לאדמת ארץ ישראל בה בחר לגור ובה גם נקבר.
קחו משהו מאליהו ושנהיה ראויים להקרבתם.