מדור זה נכתב, מטבע לוח הזמנים, לפני שנודעו תוצאות הבחירות לכנסת. אני לא משוכנע שאתה, הקורא, בשעה שאתה קורא שורות אלו, כבר יודע בוודאות את התוצאות הסופיות.
את ליל הסדר תשס"ו, לפני 15 שנה, עשיתי עם משפחתי בבית ההארחה בראש הנקרה, על גבול לבנון. האווירה היתה פסטורלית. גבול לבנון היה שקט באופן יחסי, כמעט 6 שנים אחרי נסיגת צה"ל. אבל התחושה בציבור היתה כבדה, עצובה. זה היה פחות משנה אחרי עקירת גוש קטיף. אריק שרון כבר נם את שנתו המתוקה ממנה לא התעורר עוד, אבל המפלגה שהקים, 'קדימה', זכתה זה עתה בבחירות לכנסת ה-17, שנערכו פחות מחודש לפני כן, בכ"ח באדר תשס"ו 28 במרץ 2006.
קדימה קיבלה 29 מושבים בכנסת, העבודה-מימד היתה המפלגה השניה בגודלה - 19 מושבים, ומפלגת הליכוד, חצי שנה לפני כן עדיין מפלגת השלטון, היתה כעת השלישית בגדולה - 12 מושבים, בדיוק כמו ש"ס. 'ישראל ביתנו' של ליברמן קיבלה רק מושב אחד פחות משתיהן - 11 מושבים. האיחוד הלאומי-המפד"ל שהתמודדו ברשימה אחת קיבלו 9 מושבים, רק שלושה מהן של המפד"ל ההיסטורית. הפתעת אותן בחירות היתה מפלגת גיל של הגמלאים, בראשות רפי איתן ז"ל, שקיבלה 7 מושבים. גוש הימין, אשר 3 שנים קודם לכן היווה רוב מוחץ בכנסת, היה כעת מרוסק. גוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מעזה ותמך כעת בהמשך הנסיגות ביו"ש, התחזק משמעותית.
האווירה ברוב יישובי יו"ש באותה עת היתה בשפל. אנשים רבים 'חרשו באפם את האדמה'. ניצחונה הסוחף של קדימה, פחות משנה אחרי עקירת גוש-קטיף, סימן רעות ליישובים רבים ביהודה ושומרון. לא רבים ידעו זאת אז, ואולי גם כיום לא יודעים, אבל ביישובים ביו"ש מהגדולים והאיתנים, והאידיאולוגים ביותר, מתיישבים רבים פנו בחשאי לעורכי דין כדי להתחיל ולהיערך לקרב על הפיצויים אחרי העקירה הבאה – תוכנית 'ההתכנסות' שהכין ראש הממשלה הנבחר אהוד אולמרט.
אני זוכר שדיברתי שם, מול הרי לבנון השלווים, עם בחור צעיר, תושב אחד היישובים הוותיקים והאידיאולוגים בעומק גב ההר שהיה איתנו באותו ליל-סדר, ואמרתי לו שאני יודע על מתיישבים רבים שמתחילים להיערך לרגע בו יקבלו פיצויים ויעזבו את ביתם. האיש הצביע על אמא שלו, פעילה ידועה ודמות מוכרת באיזורה, ואמר לי בשקט: "היא אחד מהם..."
זה לא היה חשש תלוש מהמציאות. שלושה שבועות אח"כ, בו' אייר תשס"ו, 4 במאי 2006, הציג אולמרט את ממשלתו החדשה בפני הכנסת. בקווי היסוד של הממשלה נקבע במפורש היעד של החרבת יישובים: "שטחי ישראל, שגבולם ייקבע על ידי הממשלה, יחייבו צימצום שטחי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון". אולמרט חזר בקווי היסוד על עיקרי התוכנית המדינית שהציג לפני הבחירות, רק מבלי לנקוב בשם 'התכנסות'. במידה והפלשתינאים לא ייענו למו"מ, כך אמר, ישראל תפעל "גם בהיעדר מו"מ והסכם אתם". במלים אחרות: אולמרט הסכים כי ישראל תפעל חד-צדדית לסגת ולהחריב יישובים יהודיים, לעקור את תושביהם מבתיהם. והוא היה ראש ממשלה נבחר, עם רוב קואליציוני מוחץ.
זו היתה התוכנית של אולמרט, אבל לקב"ה, הסתבר, היו תוכניות אחרות לגמרי. חודשיים אח"כ, בט"ז בתמוז תשס"ו, 12 ביולי 2006, חטפו מחבלי חיזבאללה שני חיילי צה"ל שהיו בסיור לאורך גבול לבנון – אלדד רגב ואהוד גולדווסר ה' יקום דמם. שמונה חיילים נוספים נהרגו. זה היה האירוע שהביא לפריצתה של מלחמת לבנון השנייה. רק אחרי שנתיים, כשהוחזרו גופותיהם, התברר שהשניים נהרגו כבר באותו יום.
הגבול הלבנוני השקט התלקח בבת אחת. רקטות החיזבאללה התפוצצו בכל מרחבי הגליל עד לחיפה. אבל סכנת הנסיגה ביו"ש עדיין לא חלפה. במפגש עם כתבים זרים ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה, עוד הכריז אולמרט: "אני נחוש לבצע את תוכנית ההתכנסות". משוכנע שמלחמת לבנון עומדת להסתיים בניצחון ישראלי מהדהד, הסביר אולמרט באותה פגישה: "אני נחוש לחלוטין להמשיך, כדי להיפרד בסופו של דבר מהפלשתינאים ולבסס גבולות בטוחים, שיוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית".
תוצאות מלחמת לבנון השניה לימדו את הציבור הישראלי, עד כמה חסרת כל תבונה נסיגה ישראלית ללא הסכם. ברצועת עזה היה בשבי החמאס החייל גלעד שליט, שנחטף בידי החמאס שבועיים לפני חטיפת רגב וגולדווסר. אולמרט איבד את תמיכת הציבור בתוכניתו. בתחילת חודש ספטמבר 2006, זמן קצר אחרי שוך הקרבות, נאלץ אולמרט להודיע כי תוכנית ההתכנסות ירדה מהפרק. אח"כ גם המו"מ עם אבו מאזן באנאפוליס קרס – אולמרט מחכה עד היום לתשובת אבו-מאזן על הצעת הנסיגה העמוקה והנדיבה שהציע לו – וסיפור הנסיגות ביו"ש ירד מהפרק. עורכי הדין, למרבה השמחה, נותרו מובטלים.
כפי שכתבתי בפתיחה, אין לי מושג בשעה זו מהן תוצאות הבחירות לכנסת, ואולי גם לכם עוד אין. אני יודע בוודאות שאפשר לתכנן כמה תוכניות שרוצים – הוצאתם לפועל מותנית בהתאמתן לתוכניות של הקדוש ברוך הוא.
'פייק ניוז' של פרעה מרנפתח
מלחמות ליוו את המזרח התיכון מראשית ימי ההיסטוריה, מבחינתנו מימי התנ"ך. מסתבר שגם 'פייק ניוז' היה מראשית ההיסטוריה.
בשנת 1208 לפנה"ס, ככל הנראה, יצא פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני המזוהה עם פרעה של יציאת מצרים, למסע מלחמה בכנען, והצליח לכבוש לא מעט ערים בארץ.
לפני 125 שנה, באביב של שנת תרנ"ו, 1896, נתגלתה בקברו של מרנתפתח בתבי, איזור לוקסור במצרים, מצבת הניצחון שלו – 'אסטלת מרנפתח'. המצבה מפרטת את ניצחונותיו של מרנפתח, בהם הניצחונות בארץ ישראל – לא ברור עד כמה הם אמיתיים או דמיוניים. התפארות מוגזמת, לפעמים אפילו חסרת בסיס, בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים. לפיכך, ייתכן שכותב האסטלה בדה הצלחות דמיוניות כדי להאדיר את שמו של המלך.
וכך מתואר שם בין היתר: "נבוזה כנען בכל רע. לוקחה אשקלון. נלכדה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה. ישראל הושם - אין זרע לו".
זהו המסמך הראשון בהיסטוריה חוץ מהתנ"ך שבו מוזכר השם 'ישראל', בהתרברבות של 'מחקתי את השם ישראל' – "ישראל הושם (מלשון שממה) - אין זרע לו". בסך הכל די נחמד לשבת כצאצא של העם היהודי במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, 3,000 שנה אחרי מרנפתח, כשלמצרים הקדומים באמת אין כל זכר כיום, ולקרוא "ישראל הושם אין זרע לו".
ישראל אלדד, הפילוסוף ואיש ההגות היהודי, איש החינוך שהיה ממפקדי מחתרת הלח"י ערב קום המדינה, כותב בהגדה לפסח שהוציא, הגדת 'הלילה יוצאים ממצרים': "ואנו, היושבים פה בין סיני וחרמון, עדים ויודעים כי בעוד 3,200 שנה שוב ישבו בני בנינו על 'הגדה', הגדה חדשה אשר ודאי תתגבש לאחר שתתגבש חירותנו. יספרו בני בנינו על גאולתנו, תמוה יתמהו על גויים אדירים ורשעים שהכריזו על קץ ישראל, ואולי גם יתמהו על בנים מקרבנו, רשעים או תמימים, שלא רצו בגאולה או לא האמינו בה".
המדרש על 'חד גדיא'
באותה הגדה מספר אלדד על ליל הסדר שערך בהיותו במעצר בלטרון בפסח תש"ו, בדיוק לפני 75 שנה, לפני 500 אסירים. באירוע השתתף גם מפקד הכלא הבריטי, ונוכחותו הרגיזה את אלדד, שהחליט לנקום בבריטי באמצעות משל על 'חד גדיא. "שונרא זה שאכל את הגדי, הוא פשוט רוצח, ואז הכלב שנשך אותו צדיק. אם כן המקל רשע, ואם המקל רשע האש צדיקה. בסוף החשבון יוצא שהשוחט צדק – ואם כך, חס וחלילה שהקדוש ברוך הוא רשע. הייתכן?
"התירוץ הוא", אמר אלדד, "שאמנם השונרא הזה הוא רוצח, רשע, אבל אתה, הכלב, מי מינה אותך לשופט?"
ואלדד השלים את הנמשל: "יש מאבק בינינו לבין הערבים. או שאנחנו נטרוף אותם, או שהם חלילה יטרפו אותנו. אבל אתם, האנגלים, אתם כמו הכלב. מי בכלל ביקש מכם להיות כאן שופטים?"
אלדד מספר כי רעמי הצחוק ומחיאות הכפיים הרעידו את צריף העץ. הוא היה משוכנע שמפקד הכלא הבריטי בעוד רגע יגבה מהם תשלום הגון על דבריו החצופים. אבל מפקד הכלא, למרבה ההפתעה, קם ונשא נאום ציוני! ובין היתר אמר: "אין זה רצונו של העם הבריטי אשר רוחש אהדה לעם העברי. אני כבול כמובן ואינני יכול להגיד כל מה שעם ליבי. אנו כאן רק ממלאים הוראות והן אינן תמיד בהתאם להכרתנו. ורק זאת אני יכול להגיד לכם בסוף: אני מאחל לכם את מה שקראנו זה עתה בהגדה: 'לשנה הבאה בירושלים'".
חג פסח הוא חג שכולו תיאורי ניסים. ומהו נס? שהקב"ה מבצע את התוכנית שלו, שאינה תואמת בהכרח את התוכניות האנושיות. גם זה היה הנס הקטן של אסירי לטרון. אלו הניסים שמלווים את העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה שלו – וביתר שאת מאז הקמתה של מדינת ישראל. פסח כשר ושמח לכל עם ישראל.