חגי הוברמן
עורך 'מצב הרוח'

מצעד הדגלים - נכנעים לאיומים

ממשלת האחדות לא קמה כדי לקדם תהליכים מדיניים אלא כדי להרגיע את השסע החברתי, לחזק את המשילות ולהעביר תקציב מדינה. 'תהליכים מדיניים' בוודאי לא יכולים להיות נימוק רציני למנוע את מצעד הדגלים

  • פורסם 10/06/21
  • 14:49
  • עודכן 10/06/21
מצעד דגלים (ארכיון)
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

לפני שבועיים, בגיליון 636 של 'מצב הרוח' שיצא עם סיום מבצע 'שומרי החומות', פירסמתי בטור זה את המאמר בכותרת 'מצעד דגלים בעיר העתיקה יהיה תמונת הניצחון'. כתבתי, להזכיר, שהמלחמה בעזה היתה מלחמה על ירושלים. אז אם מחפשים תמונת ניצחון, זו חייבת להיות תמונת הניצחון שלנו: מצעד דגלי ישראל ברחובות העיר העתיקה בירושלים, כולל ברובע היהודי העתיק המכונה 'הרובע המוסלמי', במקום המצעד שבוטל ביום ירושלים. מצעד דגלים לציון העמידה האיתנה של האוכלוסיה היהודית ב-11 ימי המלחמה. ודווקא בעיר העתיקה בירושלים - בירת הנצח של העם היהודי, בירתה של מדינת ישראל. 

את הטור הזה פירסמתי גם בפייסבוק שלי. באחת תגובות כתב חבר מועצת עיריית ירושלים אריה קינג, ש'כיוונתי לדעת גדולים', ויש כבר תאריך למצעד חדש. 

לא הבאתי את הציטוט כדי להתגאות בעצמי רחמנא ליצלן, אלא כדי להדגיש, למען הדיוק ההיסטורי, כי הפירסום היה שבוע לפני שנפתלי בנט הודיע על החלטתו להקים את ממשלת האחדות עם השמאל. כך שהטענה שמטרת המצעד נועדה לטרפד את הקמת הממשלה בראשות בנט, שנשמעה מפי אין ספור פרשנים בשבוע האחרון, פשוט לא עומדת במבחן העובדות.

תגובתו של פלומר לוועד הפועל הערבי היתה חד משמעית: "אין אתם, רבותי, מתבקשים להיות אחראים לדבר, אני הוא האחראי, ואני אהיה שם".

בסופו של דבר החליטה הממשלה היוצאת, ממשלת נתניהו, לא לאפשר את מצעד הדגלים בתוואי המקורי, דרך שער שכם, שער האריות והרובע המוסלמי עתיר הבתים בבעלות יהודית, מחשש לתגובות אלימות של ערביי ירושלים ועזה. לא קשה לנחש איך ההחלטה הזו התפרשה בצד הערבי, הלאומני: שוב 'קיפלנו' ממשלה ישראלית, ובהצלחה רבה.

הנציב העליון הבריטי לורד פלומר, מסתבר, היה יותר חכם ויותר אמיץ מההנהגה הישראלית.

היה זה הנציב העליון השני, הלורד הרברט צ'ארלס פלומר, ש הגיע לארץ בשנת תרפ"ה 1925, והחליף את הנציב הראשון, היהודי, הרברט סמואל. פלומר, איש צבא ביסודו, נחשב לאחד הנציבים התקיפים ביותר. עובדה היא, כי בכל שלוש שנות נציבותו שקטה הארץ. 

לקראת חג החנוכה תרפ"ו, מסר מלך אנגליה את דגל הגדודים העבריים, שלחמו בצד אנגליה במלחמת העולם הראשונה, כדי שיניחוהו במשמר בבית כנסת בירושלים. ההנהגה הציונית תיכננה מצעד עם הדגל לבית הכנסת 'החורבה', וטקס חגיגי של הנחת הדגל במקום.

שר הביטחון גנץ
שר הביטחון גנץ
צילום: דוד כהן, פלאש 90

העיתונות הערבית כעסה. הוועד הפועל הערבי אף הזהיר את פלומר שאם לא יבטלו האנגלים את הטקס, "הוא לא יהיה אחראי לתוצאות". 

תגובתו של פלומר לוועד הפועל הערבי היתה חד משמעית: "אין אתם, רבותי, מתבקשים להיות אחראים לדבר, אני הוא האחראי, ואני אהיה שם".

הדגל הוכנס לבית כנסת 'החורבה' ב-ו' חנוכה תרפ"ו. הוא הועבר בתהלוכה, בליווי תזמורת המשטרה, עד שהגיע לעיר העתיקה. בעיתונות הארצישראלית דאז תואר הטקס כיום היסטורי בתולדות א"י, שכמותו לא ידע העם היהודי "מזה אלפיים שנה": "מתוך גאווה לאומית והכרה עצמית, נשבעו חלוצי הגדוד העברי להגן על דגלם העברי... ואת הדגל הזה, דגל העם העברי, מחזירים עתה למקומו, למרכז האומה העברית, לירושלים, והדגל הזה נתקדש אח"כ ע"י הגדוד העברי בקדושת הגוף, בקדושת דמים... והלב מתרחב מרוב שמחה, והעין דומעת דמעות גיל, יש לנו דגל".

חבל שממשלת ישראל היוצאת היתה פחות אמיצה מהנציב העליון. מצעד דגלי ישראל בירושלים בירת ישראל היה הדבר הכי נכון והכי לגיטימי והכי ציוני. אסור שאיומים של ערבים להפר את הסדר יביאו לביטול מצעד עם דגלי ישראל. לא מדובר במצעד דגלים ברמאללה או בג'נין או בקלקיליה. מדובר בירושלים. מזרח ירושלים, כולל שער שכם, הם חלק מבירת ישראל המאוחדת, וזכותם המלאה של יהודים להפגין שם את ריבונותם בכל דרך שאינה אלימה היא בלתי מעורערת. ואם ערבים מאיימים באלימות, בדיוק בשביל זה קיימת משטרה כדי לטפל באיומים באלימות ולמנוע אותם. 

אין חשש מתהליכים מדיניים

לשר הביטחון היוצא והנכנס בני גנץ היה משפט נואל נוסף בהודעה שפירסם בנושא מצעד הדגלים. הנימוק לביטול היה שהמצעד "יכול לפגוע בסדר הציבורי ובתהליכים המדיניים המתקיימים".

כבר הבעתי את דעתי על נושא הסדר הציבורי. בדיוק בשביל זה קיימת משטרה – לשמור על הסדר הציבורי מול איומים ומעשים של אלימות. אבל "תהליכים מדיניים המתקיימים?" איזה תהליכים מדיניים בדיוק מתקיימים? ואפילו אם כן, למה שיהודים שצועדים בבירת המדינה שלהם עם דגלי המדינה שלהם, צריכים להפריע ל'תהליכים מדיניים'?

לבנט אין שום עניין לקדם תהליך מדיני, דווקא בגלל שאין לו שליטה על הכנסת, ואין תהליך מדיני רציני בלי אישור הכנסת

מכובדי שר הביטחון, תשכח מתהליכים מדיניים. ממשלת האחדות לא קמה כדי לקדם תהליכים מדיניים. היא קמה כדי להרגיע את השסע החברתי, את השנאה בין המגזרים השונים ובעלי הדעות השונות, לחזק את המשילות, להעביר תקציב מדינה מסודר ולשוב לשפיות ולנורמליות. לא כדי לקדם תהליכים מדיניים חסרי תוחלת, שרק יציתו מחדש את סערת המחלוקת הפוליטית. 'תהליכים מדיניים' בוודאי לא יכולים להיות נימוק רציני למנוע את מצעד הדגלים.

העיתונאי מתי טוכפלד פירסם ביום שני השבוע בעיתונו 'ישראל היום' ידיעה תחת הכותרת: "בכירים בגוש השינוי לארה"ב: מו"מ מדיני - מייד עם כינון הממשלה". בידיעה סופר כי "מאחורי הגב של בנט,  גורמים בממשלה המיועדת העבירו מסר לאמריקנים, שלפיו תחדש ישראל את המו"מ לתוכנית שתי המדינות". 

מתנגדי הממשלה נופפו בידיעה הזו כמוצאי שלל רב: הנה ההוכחה שממשלת בנט נגררת אחרי המרכיבים השמאליים שלה, ועומדת בקרוב להקים עלינו מדינה פלשתינית לא עלינו. רק ביבי יצילנו...

"אלא תוכל לקדם עניינים מדיניים", ממשלת האחדות
"אלא תוכל לקדם עניינים מדיניים", ממשלת האחדות
צילום: רענן כהן

תנוח דעתם של מתנגדי הממשלה מהימין, וגם של מתי טוכפלד: לא יהיה תהליך מדיני, כי אי אפשר לקדם תהליך מדיני מאחורי הגב של ראש ממשלה. זה מעולם לא עבד בהיסטוריה של מדינת ישראל. כששמעון פרס ניסה לקדם את 'הסכם לונדון' שחתם עם המלך חוסיין בשנת 1987 מאחרי הגב של יצחק שמיר, הוא נכשל בבושת פנים. הסכמי אוסלו אמנם נרקחו מאחרי גבו של רבין, אבל רק בגלל שרבין נבחר ב-1992 על בסיס מדיניות מוצהרת ומפורשת, שהוא יקדם תהליך מדיני. התחייבות הליבה שלו, אם  מותר להשתמש במונח הזה, היתה 'אוטונומיה תוך ששה עד תשעה חודשים'.

רבין היה מתוסכל מכך שלא הצליח לקדם תהליך מדיני, ולכן כשהביאו לו את הסכם אוסלו ניצלו מצב נפשי של רבין של השתוקקות להציג הישג מדיני. זה ממש ממש לא המצב היום. ההתחייבות היחידה שרבין הפר, בגלוי, היתה שלא ידבר עם ערפאת. (וגם בנושא הגולן, אבל עם סוריה התהליך ממילא לא הבשיל). הסכם אוסלו היה בשבילו חבל הצלה להתחייבות לקדם הסכם עם הפלשתינים.

האפשרות היחידה לקדם תהליך מדיני היא אם הליכוד יתמוך בנסיגות ובעקירות יישובים יחד עם מפלגות השמאל, כפי שהוא עשה בעבר

לבנט אין שום עניין לקדם תהליך מדיני, דווקא בגלל שאין לו שליטה על הכנסת, ואין תהליך מדיני רציני בלי אישור הכנסת. נניח ששרי השמאל יכפו החלטה כזו על הממשלה כולה - לא הגיוני, אבל נניח לצורך הדיון – ואז התוכנית עוברת לאישור הכנסת. האופוזיציה כולה נגד. אתם רואים את מתן כהנא, ניר אורבך, עידית סילמן, גדעון סער, זאב אלקין, שרן השכל מצביעים בעד נסיגה ביו"ש או עקירת יישובים? 

מבחינת ראשי הקואליציה החדשה, כל הרעיון של הממשלה הנוכחית הוא להרגיע מתחים פנימיים, לא ליצור ולפוצץ אותם. האפשרות היחידה לקדם תהליך מדיני היא אם הליכוד יתמוך בנסיגות ובעקירות יישובים יחד עם מפלגות השמאל, כפי שהוא עשה בעבר.

אורות מאופל

ביום שני השבוע פרסם דובר מועצת יש"ע את ההודעה הבאה: "140 ימים. זה משך הזמן שעבר מאז שאושרה בפעם האחרונה בנייה ביהודה, שומרון ובקעת הירדן".

באותו רגע גיליתי להפתעתי שממשלת השמאל בראשות בנט מכהנת כבר 140 ימים... אה, לא? זה קרה בממשלת הימין בראשות נתניהו, כאילו? 

בחזרה לרצינות: אני לא מתכחש לעובדה שבממשלה החדשה יש הרבה נקודות אופל, וגם נקודות אור. אני מתפלל שכמאמר הפתגם שהיה חביב על חנן פורת ז"ל, מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך.

"140 ימים מאז אושרה בניה ביו"ש", ארכיון
"140 ימים מאז אושרה בניה ביו"ש", ארכיון
צילום: Gershon Elinson/Flash90

אחת מנקודות האור, בעיני, היא ההליכה של הליכוד לאופוזיציה לאיזו קדנציה אחת. ההתרעננות באופוזיציה תעשה רק טוב לליכוד, ולא רק בגלל העובדה שנתניהו עשוי שלא לחזור לתפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה. טוב לשרי הליכוד, אחרי שנות שלטון כל כך ארוכות, לשבת מחוץ לעטיני השלטון, להתאפס על עצמם, ואולי בתום הקדנציה לשוב בכוחות רעננים להנהגת המדינה, הם או מחליפיהם. זה קרה לליכוד בתקופת ממשלת רבין, זה קרה בימי ממשלת אולמרט, זה יקרה גם עכשיו. לא נורא.

בליכוד, באופן טבעי, יעשו לא מעט תרגילים פרלמנטרים כדי להביך את הממשלה החדשה. אני מניח שהם יעלו בכנסת את כל החוקים הימניים, שנתניהו בחיים לא היה מעביר אם הוא היה נשאר ראש ממשלה. אין ספק שלממשלה החדשה צפויים הרבה אתגרים, בתקווה שתעמוד בהם.

תגובות