לקרוא נכון את הסקרים

הבחירות לכנסת עוד רחוקות, אבל תחביב הסקרים לא עוזב אותנו גם כשאין סיבה לכך. בשבוע שעבר פורסם סקר של רפי סמית עבור רדיו גלי ישראל: הליכוד 33, יש עתיד 20, כחול לבן 8, ש"ס 8, הציונות הדתית 8, יהדות התורה 7, ישראל ביתנו 7, העבודה 7, ימינה 6, הרשימה המשותפת 6, רע"מ 5, מרצ 5. מתחת לאחוז החסימה: תקווה חדשה 2.5%. 

בהודעה של 'גלי ישראל', כמו בכל הפרשנויות על הסקרים, חולקו הגושים על פי הסקר הזה: קואליציה 58, אופוזיציה 56, הרשימה המשותפת הערבית 6.

ובסקר של 'דיירקט פולס' עבור ערוץ 14 היו התוצאות הבאות: הליכוד 35, יש עתיד 19, ש"ס 9, כחול לבן 8, הציונות הדתית 7, יהדות התורה 7, ישראל ביתנו 7, עבודה 7, המשותפת 7, רע"מ 6, מרצ 4  ימינה 4, גדעון סער מתחת אחוז החסימה. 

גם כאן חולקו הגושים כך: גוש הקואליציה 55. גוש האופוזיציה 58.

ועוד סקר של ׳מאגר מוחות׳ שפורסם באתר ׳סרוגים׳: אם נתניהו בראשות ׳הליכוד׳ - ׳הליכוד׳ 33. ׳יש עתיד׳ 18. ׳כחול לבן׳ 11. ש״ס 9. ׳העבודה׳ 8. ׳הציונות הדתית׳ 8. יהדוה״ת 7. ׳ימינה׳ 6. ׳ישראל ביתנו׳ 6. ערבים 5. ׳מרצ׳ 5 ורע״מ 4. מפלגתו של גדעון סער לא עוברת את אחוז החסימה. 57 לגוש נתניהו. 58 לקואליציה הנוכחית. המשותפת 5 מנדטים.

לכאורה – שוב התיקו הממאיר, שלא מאפשר להקים ממשלה, כי לכל גוש אין 61 מנדטים – ודווקא הרשימה המשותפת הערבית, זו שיותר קיצוניות בלאומניות שלה ובאנטי-ישראליות שלה מאשר רע"מ, זו שתמיד תהיה פסולה לכל קואליציה, הופכת להיות לשון המאזניים.

ההתנצלות גרועה מהמעשה. העימות בין בנט לאופוזיציה בדיונים על חוק החשמל

אלא שמדובר בחלוקת גושים מוטעית. נניח, לצורך הדיון והמשחק, שתוצאות הסקרים הללו אכן יהיו גם תוצאות האמת בבחירות, לגוש הימין יש 62 מנדטים – ביחד עם 'ימינה', בלי ליברמן ובלי 'תקווה חדשה' של גדעון סער (שברוב הסקרים לא עוברת את אחוז החסימה).

כן, ביחד עם 'ימינה'. הניסיון להצמיד את 'ימינה' בכל מקרה לגוש השמאל שגוי. בראיון עם שרת הפנים איילת שקד, המתפרסם בגיליון זה, היא אמרה במפורש, בתשובה לשאלה מפורשת, כי "ברור שאני מעדיפה ממשלת ימין. זו עדיפות הראשונה שלי, ואם בעתיד תהיה כזו אפשרות, אז ודאי שזו האפשרות המועדפת". 

השותפות של 'ימינה' עם מפלגות השמאל ורע"מ נבעה רק מהעובדה, שלגוש הימין, בלי ליברמן וסער, לא היו 61 מנדטים, והחלופה היחידה הייתה טירלול של בחירות חמישיות בתוך שנתיים (אני קובע זאת בוודאות, למרות טענתו הבלתי מוכחת של ח"כ בצלאל סמוטריץ', כאילו ניתן היה להביא לקואליציה בראשות נתניהו עוד שני ח"כים. אם בצלאל יספק הוכחה חד משמעית לדבריו, אהיה מוכן לחזור בי מהדברים שכתבתי).

אז נכון שזה רק סקרים, והבחירות עוד רחוקות, והאפשרות להפלת הממשלה לא ממש מעשית. וכמובן צריך לקוות שבראש הליכוד יהיה מנהיג נבון יותר מנתניהו שדחק את ימינה אל מחוץ ל'בלוק' הימין כשהקים את הממשלה עם בני גנץ, ולא יעדיף גם בעתיד את גנץ על פני 'ימינה'. אבל כשעורכים ניתוחים פוליטיים – אני ממליץ לדייק בפרשנות הנתונים המספריים. כדי שלא תצטרכו לספק בהמשך הסברים למה טעיתם.

רה"מ הוא רק מאסטרו

ההתייחסות בקרב אנשי הימין מתנגדי הממשלה לנפתלי בנט, כאילו מדובר בראש ממשלה שלא יודע לנהל ממשלה ואין לו שליטה על השרים, הזכירה לי סיפור שסיפר יהודה אבנר ז"ל על לוי אשכול המנוח, בספרו 'אדוני ראש הממשלה – מאחורי הקלעים של הנהגת ישראל'. אבנר, שהיה יועץ אישי קרוב של ארבעה ראשי ממשלה - לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין – חושף בספרו עב הכרס חוויות ואנקדוטות מתקופת שירותו הציבורי.

הוא מצטט (עמ' 102) סיפור ששמע מאבא אבן, איך לוי אשכול, אחד מראשי הממשלה היותר מוצלחים בהיסטוריה של המדינה (זו חוות דעתי האישית – ח.ה.) קרא לו לחדרו יומיים אחרי שהתמנה לראשונה לראש ממשלה, בדק שהדלת סגורה היטב והטלפון מנותק, ואז ביקש ממנו לומר לו בצורה הברורה ביותר במה בדיוק כרוך תפקידו של ראש ממשלת ישראל. "בתפקידיו הקודמים כשר החקלאות וכשר האוצר, הסביר אשכול, הוא עסק בשאלות קונקרטיות, ותחומי אחריותו היו מוגדרים בבירור. אבל עתה הוא יושב כבר יומיים כראש ממשלה ולא ברור לו לגמרי מה הוא אמור לעשות. המעמד החדש הזה כל כך לא מוכר לו, אמר, עד שבאירוע ציבורי שהתקיים ערב קודם לכן, כשהכריזו על כניסתו של ראש הממשלה הוא הסתכל סביבו לראות מי הוא הנכנס. 

"אבן סיפר כי אמר לאשכול, שתפקיד ראש הממשלה דומה יותר מכל לתפקידו של מנצח על תזמורת סימפונית. המנצח אינו מנגן באחד הכלים, אבל רצונו, אישיותו ופרשנותו יגדירו בבירור את הצלילים שישמיע המכלול הקולקטיבי.

"'ואתה, מר אשכול, אתה המנצח שלנו', הכריז אבן וחיקה בידיו את תנועותיו של מאסטרו המנופף בשרביטו. 'תפקידך הוא לשכנע אותנו, את שרי הקבינט שלך, לבצע יחד, מתוך שלימות הרמונית ובהתאמה לתוכניתך, את החזון שלך, את הפרשנות שלך'".

"אבן סיפר כי אמר לאשכול, שתפקיד ראש הממשלה דומה יותר מכל לתפקידו של מנצח על תזמורת סימפונית"

המלצה לנפתלי בנט, לאמץ את הדימוי הזה של אבא אבן ז"ל, וגם לפעול על פיו.

ועוד סיפור יש ליהודה אבנר, על שיחה שלו עם לוי אשכול בנוגע לאחד הנאומים שכתב לראש הממשלה, שבו הסביר לו אשכול בקצרה את מהותם של אזרחי ישראל: "מיין טייערער יונגער מאן (יקירי, איש צעיר), אתה לא מבין שהמחלוקת זורמת לנו בוורידים? עם קשה עורף אנחנו. מה שמחזיק אותנו יחד אלו הצעקות שאנחנו צועקים אחד על השני. הווכחנות היא הלאומיות שלנו" (עמ' 118).

עכשיו אולי אני מבין טוב יותר את ההתנהלות של חברי הכנסת בכנסת הנוכחית.

ההתנצלות יותר גרועה מהמעשה

ההסבר שנתן ראש הממשלה נפתלי בנט, שקריאת ה'עופי לי מהעיניים' כלפי ח"כ אורית סטרוק הייתה בגלל שהיא "ניגשת אליי בלי מסכה ומתיזה עליי אומיקרון ממרחק של עשרה סנטימטר" (כך הוא צוטט), הזכיר לי בדיחה עתיקה.

מעשה במלך אחד שאמר פעם לליצן החצר שלו: נראה אותך עושה מעשה, שההתנצלות עליו תהיה גרועה יותר מהמעשה עצמו.

אחרי כמה זמן ניגש ליצן החצר למלך מאחור, וצבט לו בישבן.

אמר לו המלך בזעם: מה אתה עושה?

ענה הליצן: אוי, סליחה. חשבתי שזו המלכה...

אני מקווה שראש הממשלה ימצא את ההזדמנות להתנצל התנצלות אמיתית בפני ח"כ אורית סטרוק, שכל מעשיה ודבריה נובעים מהשקפת עולם אמונית מוצקה, ושעם כל המחלוקות ביניהם, לאורך שנים רבות היא הייתה שותפה שלו הן פוליטית והן אידיאולוגית.

פרקי אבות של יורם טהרלב ז"ל

יורם טהרלב ז"ל, שהלך השבוע לעולמו, עסק בשנותיו האחרונות פחות בכתיבת שירים ופזמונים, ויותר בכתיבת ספרים, חלקם בנושאי יהדות. אחד הספרים הללו הוא הספר 'על ברכי אבות' – פרשנות שלו, מקורית ורעננה, למסכת אבות. התיזה העיקרית שלו אומרת, שמסכת אבות ביסודה היא מסכת הגלות. רבי יהודה הנשיא ביקש באמצעותה להציג בפני העם מציאות חדשה, של יהדות ללא מלחמות, ללא בית מקדש, ללא גיבורים ובלי לוחמים, בלי כוהנים, בלי מלכים ובלי נביאים, ובלשון אחרת: ללא שאיפה לעצמאות מדינית. להיות עם גלותי, לשמור על העם גם ללא טריטוריה.

"לראיה", כותב טהרלב, "המושג 'ארץ ישראל' אינו נזכר אפילו פעם אחת במסכת, שלא להשאיר אפילו רמז לעצמאות מדינית, או למרחב הגיאוגרפי שזו תתקיים בו". זה לא נבע מאידיאולוגיה, אלא מהבנת המציאות: עם ישראל יוצא כעת לגלות ארוכה מאד, ובמקום להילחם בה חייבם להכין אותו לקראתו, "שלא יוואש מן הפורענות ולא יאבד את צביונו כעם בדרך החתחתים המחכה לו".

פירושו של יורם טהרלב למסכת אבות מלא סיפורים ואנקדוטות, המחזקות על הסבריו. את המשנה החביבה מאד על המגזר החרדי "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו", הוא מסביר בכך שבחו"ל, בגלות, סמכות הקהילה הייתה משמעותית יותר מסמכות השלטון – בניגוד למציאות במדינה עצמאית. לעתים קרובות השלטון היה פחות יציב מהקהילה, ושרד פחות זמן.

וכאן הוא מביא סיפור שמצא בספר 'האבודים' של דניאל מנדלסון, שבו מסופר על קורותיה של משפחה אחת במלחמת העולם השנייה, בעיירה בולכוב בגליציה שבפולין-אוקראינה. הספר, כותב טהרלב, מספר על יהודי שנולד באוסטריה, הלך לבית ספר בפולין, התחתן בגרמניה, הוליד ילדים בברית-המועצות ומת באוקראינה – וכל אותן שנים לא יצא אף פעם מהכפר שלו!