חצי שנה למלחמה: כשלא נלחמים לא מנצחים

חצי שנה אחרי פרוץ המלחמה, נראה לי שגם אחרוני האופטימיסטים, כמוני, הולכים ומאבדים את התקווה לסיום מוצלח של המלחמה הזו.

גם מי שאינו תומך בהפגנות הפרועות של הקפלניסטים שמחזירות אותנו לימי הפילוג המכוערים של תשפ"ג, לא יכול להתעלם מכך שחלק גדול מטענותיהם נכונות. הרצון לראות את נתניהו מסיים את תפקידו אינו רק של האופוזיציה או של המחנה הממלכתי שעדיין בקואליציה. בשבוע שעבר היתה לי שיחה עם אדם ששירת שנים רבות בתפקידים ציבוריים תחת ממשלות נתניהו, בחלקן מינוי אישי של ראש הממשלה. עמדתו היתה נחרצת: אחרי הבחירות הקרובות, נתניהו לא יהיה עוד ראש הממשלה!

מאזן של חצי השנה האחרונה אכן עגום: המלחמה בעזה נעצרה למעשה, ולמעט פעולות ממוקדות לפגיעות במחבלים, אין המשך תנועה להשמדת כוחו של החמאס. בגבול הצפון המצב עדיין מעורפל, אבל מה שאין עליו עוררין הוא שמאות אלפי תושבי הגליל כבר חצי שנה עקורים מבתיהם, והסוף לא נראה באופק. אם לפני חצי שנה עוד היתה אמונה בקרב רוב אזרחי המדינה, שמדינת ישראל עתידה ליצור מציאות חדשה במזרח התיכון, הרבה יותר נוחה עבורה, האמונה הזו נמוגה אט אט, עד שלא נשאר ממנה הרבה.

על דבר אחד דומה שאין ויכוח: בזבזנו זמן יקר במלחמה הזאת, הרבה זמן, שאותו לא ניתן להחזיר. בדרג המדיני, וגם בדרג הצבאי, היו חייבים להבין מתחילת המלחמה, שהאשראי הבינלאומי אינו בלתי מוגבל, ובשלב מסויים הוא עתיד להסתיים. אני לא רוצה להתרברב ב'כתבתי לכם', אבל במדור הזה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, בי"ב בחשוון, כתבתי כי "התמונות בתקשורת העולמית של הבתים החרבים בעזה יחליפו את הבתים השרופים של כפר עזה, והגושפנקה הבינלאומית כולל של ביידן תסתיים...", ומה שהיה ברור להדיוט כמוני, שאינו קורא את המברקים הסודיים מהבית הלבן ואת הפרוטוקולים החסויים של שיחות המל"ל עם המועצה לביטחון לאומי בארה"ב, היה צריך להיות ברור גם למקבלי ההחלטות.

נתניהו הבטיח 'ניצחון מוחלט', אבל שכח שכשלא נלחמים, לא מנצחים – וצה"ל הפסיק להילחם. ואם לא נלחמים, גם הסיכוי לשיחרור החטופים מתפוגג – ולא בגלל נתניהו, אלא בגלל החמאס. כל אלו שצועקים 'עכשיו', מתעלמים מעובדה אחת: לחמאס אין שום אינטרס לשחרר את החטופים. נוח לו להמשיך ולהחזיק אותם כמה שיותר זמן. היעד העיקרי של החמאס, כפי שהם גם אומרים בפומבי, הוא הפסקת הלחימה, נסיגת צה"ל מכל הרצועה, החזרת עקורי הרצועה לבתיהם (למי שנשאר לו בית, כמובן) וכמובן שימור שלטונו. בשלוש מילים: תבוסה ישראלית מוחלטת. תמורת התבוסה הזו, החמאס יהיה מוכן לשלם במטבע של שיחרור החטופים. בלי הסכמת ישראלית לתנאי הזה, לא ישוחררו כל החטופים. מי שדורש 'לתת לצוות המו"מ חבל ארוך יותר' או 'מנדט גדול יותר' דורש, למעשה, לאפשר להם לקבל את דרישות החמאס לכניעת ישראל.

הדרך החליפית היתה ליצור מנופי לחץ כואבים על החמאס, עד שיצעק 'רוצה אני'. אבל מדינת ישראל, בדישדוש שלה ובעצירת המלחמה, ויתרה מראש על מנופי הלחץ הזה. אז איך בדיוק אתם רוצים להביא לשיחרור החטופים?

בלי לזכות את ראש הממשלה מאחריות למצב הזה, חשוב להגיד את האמת: יש בעיה אמיתית במטה הכללי הנוכחי של צה"ל. משה דיין ז"ל, כשכיהן כרמטכ"ל, הסביר אחרי מבצע סיני למה לא הדיח את אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני ז"ל, שיזם קרב בניגוד לפקודה, במשל הידוע "מוטב לרסן סוסים אבירים שצריך לבלום אותם, מאשר לדרבן שוורים עצלים המסרבים לזוז". דרגים מדיניים שעומדים בקשר עם המטכ"ל של הרצי הלוי, גילו שם יותר מדי שוורים עצלים המסרבים לזוז, מאשר סוסים אבירים שצריך לבלום אותם. שלא לדבר על קצין כמו מתאם הפעולות בשטחים, שמתפקד כגיס חמישי, כאילו הוא נציג הרשות הפלשתינית במטכ"ל.

יש בעיה אמיתית במטה הכללי הנוכחי של צה"ל. משה דיין ז"ל הסביר המשיל את המשל הידוע "מוטב לרסן סוסים אבירים שצריך לבלום אותם, מאשר לדרבן שוורים עצלים המסרבים לזוז". במטכ"ל של הרצי הלוי יש יותר מדי שוורים עצלים המסרבים לזוז, מאשר סוסים אבירים שצריך לבלום אותם

ועם מטכ"ל כזה, שמתחרה בדינמיות שלו רק עם העירנות של ג'ו ביידן, אי אפשר לנצח. גורמים מדיניים שבאים במגע עם הרמטכ"ל ועם כמה מהאלופים המרכזיים – ראש אמ"ן, למשל – מתקשים להתעלם מהתחושה, שהמטכ"ל הזה, שעדיין חי באיזו קונספציה של שלום עם הפלשתינים ופועל מתוכה, בכלל לא רוצה לנצח.

באופן מפתיע, המצב הפוך מדרג האוגדונרים ומטה. מפקדי אוגדות, מפקדי חטיבות, וכל הכפופים להם, מתנהלים 'עם סכין בשיניים'. אלו לגמרי 'סוסים אבירים דוהרים'. יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם לא מעט לוחמים וקצינים שלחמו ברצועת עזה, כפי שאני משער שיצא גם לרבים מהקוראים שלכל אחד היה בן משפחה או מכר או שכן שהיה בעזה. בדרגי הלוחמים, אלו שהיו שם וראו לחמאס את הלבן שבעיניים, אין שום פקפוק ביכולת שלנו לחסל באופן מוחלט את כוחו הצבאי של החמאס – רק תנו להם לבצע את העבודה. אפילו נחום ברנע כתב השבוע ב'ידיעות אחרונות': "ההנחה שמחדל 7 באוקטובר וההתנהלות המופקרת של הממשלה מאז יצמיחו למחאה כנפיים חדשות, רחבות יותר, טריות יותר, לא התאמתה בינתיים. חיילי המילואים שהשתחררו לא יצאו מעזה עם זעם משלהם, עם דרישות משלהם, עם שלטים משלהם. הם לא תפסו פיקוד". זה לא מפתיע: חיילי המילואים לא יצאו מעזה בזעם על הממשלה – כי הם עדיין מייחלים להשלמת המשימה, עד לניצחון. אם יש אצלם זעם, הוא על הגורמים בישראל שדורשים להיכנע לחמאס, ולעצור את המלחמה. אם יש בהם זעם, הוא על כך שמדינת ישראל נמצאת בעימות מול קואליציה שלא באמת רוצה לנצח את החמאס: נתניהו, המטכ"ל, גנץ ואייזנקוט, ביידן, אירופה.

מי שראה את הופעותיו של נתניהו  בשבועות האחרונים, ראה שגם ראש הממשלה איבד את הדינמיות שלו. נתניהו של העשור הקודם, היה הרבה יותר יוזם, דוחף, אסרטיבי, מנווט את המדיניות כרצונו. אבל גם ביבי של היום הוא כבר לא אותו ביבי של הממשלות הקודמות.

האחריות של ראש הממשלה למצב, היא לא רק מיניסטריאלית, אלא מהותית. כראש ממשלה הוא היה חייב לוודא שלצה"ל יש מספיק חימוש בימ"חים, או מרכישות מבחוץ או מייצור מבית, לצורך מלחמות ארוכות אם ניקלע להן, ולא לעמוד כעת מול המימשל האמריקני כעני בפתח כדי לקבל חימושים הכרחיים. ככה לא מנצחים מלחמה.

הסכם השלום שהתפורר

השבת, כ"ז באדר, ימלאו 45 שנה לחתימת הסכם השלום הראשון של מדינת ישראל – הסכם השלום עם מצרים. בכ"ז באדר תשל"ט, 26 במרס 1979, חתמו מנחם בגין ואנוואר סאדאת בטקס בבית הלבן עם נשיא ארה"ב ביל קרטר, על הסכם השלום בין שתי המדינות.

המחיר ששילמה ישראל על ההסכם היה יקר: עקירת וחורבן כל היישובים היהודיים בחצי האי סיני – חבל ימית, אופירה ודי-זהב. מצד שני, 45 שנה לא היתה מלחמה בין שתי המדינות, לעומת חמש מלחמות קשות ב-30 השנים שבין הקמת המדינה לחתימה על ההסכם. מה שלא ניתן להגיד על המדינות השכנות שלא חתמנו איתן על הסכם. מצד שלישי – עם לבנון חתמנו על מעין הסכם שלום אחרי מבצע שלום הגליל, שלא היה שווה את הנייר עליו הודפס. ועם סוריה לא חתמנו על הסכם שלום, השבח לאל, ולא עקרנו את היישובים בגולן, וגם איתה לא היו מלחמות כוללות אלא רק פעולות לחימה זעומות, למעט מלחמה אחת מאד מוגבלת במבצע שלום הגליל בלבנון.

לחיצת יד משולשת בין ראש הממשלה מנחם בגין (מימין), נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן – השבת לפני 45 שנה. צילום: ויקיפדיה

בין ישראל ומצרים מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני – אבל בזה מסתכם כיום כל ה'שלום' בין שתי המדינות. כל שאר הסעיפים הבונים שלום אמיתי נשארו אותיות פורחות: אין שיתוף פעולה כלכלי, אין מסחר, אין תיירות הדדית, אין שיתוף פעולה מדעי. כלום.

מצרים, מסיבותיה המובנות, לא מעוניינת לבטל את ההסכם. רק בשבוע שעבר ציטט העיתון 'אלערבי אלג'דיד', מקור מצרי, שהסביר שהיחסים עם ישראל מאפשרים לשלטון המצרי להפעיל לחץ על ישראל מאחורי הקלעים, וגם ימנע העברת סיוע יבשתי ואווירי לרצועת עזה, שמתבצע בתיאום עם ישראל.

אבל ההישג המרכזי של הסכם השלום כבר נמחק לפני זמן רב, פירור לא נותר ממנו: הפירוז של חצי האי סיני. זה היה לכאורה אחד ההישגים המרכזיים של ישראל: פירוז סיני יקשה מאד על מצרים לתקוף את ישראל בהפתעה, כמו שעשו לפני חמישים שנה במלחמת יום הכיפורים. סא"ל (מיל') אלי דקל, לשעבר חוקר בחטיבת המחקר באמ"ן, וכיום חוקר עצמאי של מצרים, חושף נתונים מדאיגים מאד על המצב בסיני כיום מבחינה צבאית. ואם אחד הלקחים ההכרחיים מהמלחמה הנוכחית בעזה, וגם ממלחמת יום הכיפורים, הוא לא לסמוך על הנחות והשערות אלא להתייחס רק ליכולות – חשוב מאד להבין את היכולות של מצרים בסיני.

הסכם השלום עם מצרים, מזכיר דקל, קבע כי המצרים יורשו להחזיק בסיני כוח צבאי מצרי של דיביזיה אחת של חיל רגלים ממוכן, שתכלול  שלוש חטיבות של חיל רגלים ממוכן, חטיבה משוריינת אחת, שבעה גדודים של ארטילרית שדה, 230 טנקים, ו-480 נושאי גייסות משוריינים מכל הסוגים. כל הכוחות האלה יכללו לא יותר מ-22 אלף חיילים. "משמעות הדברים", מסביר סא"ל (מיל') אלי דקל, "היא שאסור למצרים לבנות בסיני מכ"מים, להחזיק גדודי גישור מטכ"ליים, להקים שדות תעופה צבאיים.

"היום יש בסיני 3 דוויזיות במקום דיוויזיה אחת שהתיר ההסכם, הכוללת לפחות 180 גדודים – פי 4 ממה שהותר. גדודים מכל הבא ליד: טנקים, חי"ר, הנדסה, רפואה, תובלה, אספקה וכו'.

"הסכם השלום התיר למצרים להחזיק שש שדות תעופה בסיני – רק שדות אזרחיים, כולם שדות שישראל השאירה להם בנסיגה: שארם א-שייח', אבו רודס, א-טור, אל-עריש, רפידים, סנטה קתרינה, ועציון. היום יש שם שלושה שדות תעופה צבאיים: השדה באל-עריש הפך לצבאי בנוסף להיותו אזרחי. המצרים בנו שם  דירים תת קרקעיים למטוסי קרב, סללו מסלול נוסף למטוסים צבאיים, ובנו מאגרים תת קרקעיים לדלק ותחמושת. זה ההבדל המשמעותי בין שדה תעופה צבאי לאזרחי. בשדה אזרחי הדלק שמור במיכלים. גם שדה רפידים שהשארנו כשדה אזרחי על פי ההסכם, הפך לצבאי באותה שיטה: עוד מסלול, דירים ודלק תת קרקעי ותחמושת. המצרים הפכו מנחת למטוסים קלים באום חשיבה לבסיס צבאי נטו.

"מצרים", מדגיש סא"ל (מיל') דקל, "מחזיקה בסיני 184 מיליון ליטר דלק צבאי, במאגרים תת קרקעיים. בטנק יש 500 ליטר דלק. יעשה הקורא חשבון כמה טנקים אפשר לתדלק בדלק הזה. אין הגיון בכמות הזו, והמסקנה היא שחלק מהדלק מיועד למטוסי קרב מצריים".

ההפרות החלו כבר ביום חתימת ההסכם, לפני 45 שנה. תחילה הן היו מינוריות. זה הועצם ב-2004 – וקיבל תאוצה מאז שסיסי עלה לשלטון. "בשנת 2004", מספר דקל, "היו על תעלת סואץ ששה גשרים למעברים. באותה שנה המצרים הכפילו אותם ל-12. ואז עוד לא היה דאע"ש כתירוץ מצרי להחזקת צבא גדול בסיני. היום יש 60 (!!!)  מעברים בתעלת סואץ, גשרים ומנהרות. אז נכון שהמעברים בתעלת סואץ אינם הפרה של ההסכם, אבל המחנות לגדודי הגישור בסיני זו הפרה של ההסכם. ובסיני יש מחנות לעשרים גדודי גישור".

וכפי שכתבתי – המבחן הקובע אינו הכוונות אלא היכולות. והשתיקה הישראלית גם בנושא הזה, צריכה להדליק כמה וכמה נורות אדומות.