החלטת בג"ץ השבוע, ברוב דעות, לדחות את עתירתו של ח'ליל עבד אלחאלק דויקאת, המחבל שרצח את הרב שי אוחיון הי"ד, נגד צו ההריסה שהוציא צה"ל לבית בו היה גר, לימדה שוב את חשיבות מינוי האנשים הנכונים לשופטים. השופטים נועם סולברג ויעל וילנר, שברוב קולות דחו את העתירה, הפעילו את המשולש ההגיוני של צדק מוסר וביטחון (סליחה שלא מצאתי אות תחילית משותפת), כשקבעו כי "החלטת המפקד הצבאי להרוס את המבנה עונה על דרישות הדין למידתיות. קיים קשר רציונלי בין המטרה – הרתעה, לבין האמצעי – הריסה". השופט סולברג אף הוסיף כי "היקף הפגיעה נקבע, לדעת המפקד הצבאי, בשיעור הנחוץ להשגת ההרתעה (ההריסה אינה חורגת מגבולות ביתו של המפגע, ופגיעתה תחומה למשפחתו הגרעינית בלבד); הריסת הבית תפגע ברכוש, אך היא צפויה להועיל למניעת פגיעה בגופם ובחייהם של חפים מפשע".
השופט מני מזוז, לעומתם, דבק בהיגיון השמאלני העקום, הגורס ש"הפגיעה בבית מהווה בראש ובראשונה פגיעה באשתו ובבנותיו, שנותרו להתגורר בבית, ואשר הריסתו תותיר אותם חסרי קורת גג". מני מזוז, למי ששכח, היה היועץ המשפטי לממשלה בתקופת ממשלת אולמרט, כשטרפד כל הצעה למנוע את הריסת תשעת בתי הקבע ביישוב עמונה. אז, משום מה, הוא לא הוטרד ממציאות של נשים וילדים שהתגוררו בכל אחד מהבתים, "אשר הריסתו תותיר אותם חסרי קורת גג".
שופטים כמו וילנר סולברג ואחרים, משמרים אצל אדם כמוני את שרידי האמון במערכת המשפטית שעוד קיימים אצלי, אמון שנשחק כבר שנים רבות. אחד המשפטים שהתחיל את ערעור האמון החיוני הזה, היה משפטו של סוכן השב"כ אבישי רביב, שהואשם ב'אי מניעת פשע' בנוגע לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שהיום מציינים לו חצי יובל שנים. 7 שנים אחרי הרצח, ב-31 במרץ 2003, זיכה בית המשפט השלום בירושלים את אבישי רביב מכל אשם. עד היום לא ברור לי, איך השופטים הגיעו למסקנה שאבישי רביב לא ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין ז"ל, אחרי שהוצגו בפניהם כל ההוכחות שיגאל עמיר שיתף את אבישי רביב בתוכניותיו לרצוח את רבין. אבל בית המשפט עשה 'שמיניות באוויר' כדי להוכיח שלמרות שאבישי רביב אמר שהוא ידע, הוא לא באמת ידע, ומה שהוא אמר שהוא שמע, הוא לא באמת שמע.
בפני בית המשפט הונח התמליל המלא של חקירתו של אבישי רביב בידי חוקר השב"כ ששמו 'יוני', בשבוע שאחרי רצח רבין. קריאת התמליל מוכיחה בעליל שיגאל עמיר ואבישי רביב שוחחו רבות, אולי רבות מדי, על הצורך לרצוח את יצחק רבין ז"ל. יותר מכך: אבישי רביב העיד יותר מפעם אחת, ששמע מפורשות מיגאל עמיר כי הוא בעצמו מתכוון לרצוח את רבין. רביב, על פי עדותו שלו, ידע מפיו של יגאל עמיר על הניסיון הכושל לפגוע ברבין בעצרת ביד-ושם, ביום בו היה הפיגוע בצומת בית-ליד. רביב, ושוב על פי עדותו, גם שמע מפורשות מחגי עמיר, אחיו של יגאל, שברשותו כדורי הולופוינט - הכדורים שבסופו של דבר שימשו לרצח רבין. חגי עמיר, לפי עדותו של רביב, אמר לו שצריך לרצוח את רבין.
המידע העיקרי מופיע בחקירה שנערכה ב-8 בנובמבר 1995. מפאת קוצר המקום נביא חלק מהדברים, המדברים בעד עצמם:
"מציין שבהמשך שמע ממרגלית הר שפי ו...(כאן בא שם נוסף – ח.ה.) שהן חוששות שיגאל עשוי להיכלא למאסר עולם, בעקבות אמירות והתבטאויות שלו שהוא מתכוון לרצוח את רבין.
"מציין שבהמשך שמע את יגאל עוד מספר פעמים בשיחות אישיות שצריך להרוג את רבין, חל עליו דין רודף...
"...הנידון (אבישי רביב – ח.ה.) מציין שבעקבות התפתחות תהליך השלום שמע את יגאל עמיר אומר שבכוונתו להרוג את רבין.
"הנידון מציין שלאחר ההפגנה שהיתה ביד ושם, שזה יום הפיגוע בצומת בית ליד, אמר לו יגאל כי הוא היה בהפגנה ביד ושם, אמר כי חיפש את רבין ולא מצא אותו..."
ואחרי הוכחות כל כך ברורות, כותב נשיא בית משפט השלום, השופט אמנון כהן, בפסק הדין, כי "לאבישי רביב לא היה רמז ואפילו קצה של רמז לכוונותיו של יגאל עמיר מהתבטאויותיו. לא הוכח בפנינו שהנאשם ידע על כוונותיו של עמיר לרצוח את ראש הממשלה". ובית המשפט קבע כי "לא היה לנו קושי לקבוע כי האמירות שמסר הנאשם ל'יוני' ול'משה' אותן הוא מאשר גם היום כאמת, אינן יכולות לגבש את יסוד ה'ידיעה' הדרוש לשם הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע. לאחר שעיינו בחומר הראיות שהובא בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח בפנינו שהנאשם ידע על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה.. בהכרעת הדין עמדנו על כך שהנאשם מסר ל'יוני' דברים, אשר כיום אין חולק על כך שהם שקר. ואם כך - מדוע לא לקבל את הטענה כי הוא שיקר גם בעניינים אחרים? בהכרעת הדין אנו מביאים את הערכתו של החוקר 'יוני' כי בעניין מסויים הנאשם שיקר..."
הבנתם? "נכון", אישר רביב במשפטו, "באמת אמרתי את הדברים הללו לחוקרי השב"כ, אבל שיקרתי להם". ובית-המשפט הגיב מיידית: "צודק. אנחנו מאמינים לך שאתה שקרן!" שיא ההיגיון.
אני משוכנע שאבישי רביב לא שיקר לחוקרי השב"כ, כי אין אדם משים עצמו רשע, אלא לשופטיו במשפט, כדי להיחלץ ממאסר ממושך. אבישי רביב ידע על הכוונות של עמיר, ושיתף את מפעיליו בשב"כ. מה השב"כ עשה עם המידע שקיבל מאבישי רביב על תוכניותיו של יגאל עמיר – את זאת אני משאיר לקוראים לנחש, כל אחד כמיטב דמיונו.
כן הכרה, כן משא ומתן – וכן 'סוּלָח'
הסכם הנורמליזציה עם סודן שלף מהזיכרון את ועידת חרטום הנשכחת, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר מנהיגי מדינות ערב התכנסו בבירת סודן ב-1 בספטמבר 1967, וקיבלו את נוסחת 'שלושת הלאווים' שהכתיב להם נשיא מצרים עבדול נאסר. בתקשורת הישראלית תרגמו את ההחלטה ל'לא הכרה בישראל, לא משא ומתן איתה ולא שלום'.
מפיו של אל"מ (מיל') איני עבאדי, שכיהן כשליח המוסד בעיראק ומושל רצועת עזה לפני יובל שנים, שזכיתי ללמוד מפיו פרקים נבחרים בסכסוך הישראלי ערבי, למדתי שהתרגום המקובל לאותה החלטה היה שגוי מעיקרו. המילה הערבית בה השתמשו לא היתה 'סאלאם' אלא 'סוּלָח'.
בעולם המושגים האיסלאמי קיימות שלוש דרגות של הפסקת לחימה בין אוייבים: הנמוכה ביותר היא 'הודנה' - הפסקת אש בלבד, כמו שנהגנו בשנים האחרונות עם הפלשתינים. השניה במעלה היא 'סאלאם', שבניגוד לצליל שלו התרגום איננו 'שלום' אלא הסכם אי לוחמה, שניתן להפר אותו בבוא הזמן בהחלטה חד צדדית. הרמה הגבוהה של פיוס היא 'סוּלָח' – מלשון סליחה: שלום מלא, מוחלט וסופי. בוועידת חרטום נוסחו שלושת הלאווים: לא הכרה, לא משא ומתן – ולא 'סוּלָח'.
גם בהסכם השלום עם מצרים, הסכים בגין להסתפק בהסכם שהוגדר ע"י סאדאת כהסכם 'סאלאם' בלבד, כלומר שניתן להפר אותו בעת כלשהי, ולא התעקש שבתמורה להחזרת סיני תופיע המילה 'סולח'.
מים רבים זרמו בנילוס מאז ועידת חרטום והסכם קמפ-דייויד. ייתכן שהפעם, אם לסמוך על מידע שפורסם מסודן, הסכם הנורמליזציה עם מדינות ערב, כולל סודן, אינו רק 'סאלאם' – הוא לגמרי 'סוּלָח'.