החלטתו של נשיא ארה"ב לא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון להפסקת אש מיידית, שהפכה אותו בפועל מתומך ישראל לתומך חמאס, חושפת את התהליכים המסוכנים שעוברים על ארצו – לפחות כלפי ישראל. אני עוד זוכר את הימים הרחוקים, והפחות רחוקים, שכל מדינאי אמריקני שביקש להתמנות לנשיא ארה"ב או להישאר בתפקיד, חיזר במרץ אחרי הקול היהודי – ולצורך כך השמיע הצהרות תמיכה גורפות בישראל, גם כאלו שלא ממש תאמו את תפיסת עולמו הבסיסית.
המציאות היום שונה לגמרי. ביידן הפך לתומך חמאס לא בגלל שבליבו הוא באמת אוהד את החמאס יותר מאשר את ישראל, אלא, בין היתר, בגלל החיזור שלו אחרי הקול המוסלמי. לפני יובל שנים, בתקופת המשאים ומתנים על הסכמי הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, טען שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שלישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים. רוצה לומר: כל ההחלטות המדיניות שלה מוכתבות משיקולים פוליטיים פנימיים. אם קיסינג'ר צדק, הדברים מתאימים במיוחד להתנהלותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ולמדיניות שהוא מנהל נגד ישראל בשבועות האחרונים.
אז מה השתנה? לאו דווקא התחזקות האוכלוסיה המוסלמית. בנושא הזה אין שינויים משמעותיים. לא היה איזשהו 'מהפך' שבו הקהילה המוסלמית הפכו להיות יותר חזקה מהיהודית.
השינוי המרכזי, מסביר ל'מצב הרוח' שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ופרשן 'כאן 11', הוא בכוח שקיבלה האוכלוסיה המוסלמית בעיקר במדינת מפתח, כמו מישיגן. הקהילה המוסלמית במישיגן גדלה הרבה מאד בשנים האחרונות. יש שם כיום קבוצה ערבית, מוסלמית, יחסית אקטיביסטית, שיכולה להזיז קולות מצד לצד. נניח שרק מאה אלף איש, מספר זניח במימדים אמריקנים, יחליטו לא להצביע בכלל, לא לביידן ולא לטראמפ - ביידן מפסיד את מישיגן. ובמציאות שבו פער הקולות כל כך קטן, אם ביידן יפסיד את מישיגן, הוא יפסיד את הבחירות לנשיאות. "ב-2016 טראמפ ניצח בפער קטן", אומר רוזנר. "בחירות 2020 הוכרעו בכמה מדינות בכמה עשרות אלפי קולות. לכן ביידן מוכרח לקחת אותם בחשבון – והדבר משפיע על העמדות שלו כלפי ישראל. במצב של בחירות צמודות, הנשיא חייב להתחשב במישיגן - כלומר, להתחשב בעולם הערבי".
שינוי משמעותי נוסף הוא בנושא התרומות למפלגה הדמוקרטית. לאורך שנים רבות, הפוליטיקאים האמריקנים היו תלויים בציבור היהודי לא בגלל גודלו אלא בגלל היכולת הכלכלית שלו, ובגלל היותו האליטה האינטלקטואלית שהשפיעה על השיח הציבורי. הציבור היהודי היה קהילה שתורמת למטרות פוליטיות, והמפלגה הדמוקרטית נשלטה בכסף של תורמים יהודים עד כדי שליש או מחצית מהיקף התרומות. כתוצאה מכך תורמים יהודים השפיעו על המפלגה הדמוקרטית.
כאן חל השינוי הגדול: חשיבות התורמים ירדה, כי המועמדים למדו את שיטת גיוס הכספים מתורמים קטנים באמצעות הרשתות החברתיות. מי שעשה את השינוי המשמעותי היה אובמה. הקמפיינים לגיוס תרומות הפכו לקמפיינים המוניים והחלישו את כוחן של התרומות.
והסיבה השלישית: הציבור היהודי בסופו של דבר לא מרגיש שיש לו אלטרנטיבה. לא יהיה מצב שרוב היהודים יעזבו את ביידן למען טראמפ. לפני כחמש שנים יצא לי לעמוד על כך מקרוב, בסיור שערכתי עם אירגון 'גשר' עם נציגי האירגונים היהודיים בארה"ב. פגשנו שם יהדות כועסת, כועסת מאד: כועסת על הנשיא טראמפ, כועסת על מדינת ישראל בגלל שהיא כל כך מחוברת לטראמפ שנוא נפשם, כועסת על מדינת ישראל בגלל נתניהו. אריק גולדשטיין, נשיא הפדרציה היהודית בניו יורק, שתחת חסותה חיים כמיליון יהודים, סיפר כי מדי יום מתקשרים אל משרדי הפדרציה יהודים אמריקאים, שאומרים כי הם מוכנים לתרום לקהילה, בתנאי שהכסף לא יגיע לישראל. הסיבה? התנגדותם ל'כיבוש' הישראלי של הפלשתינים ביהודה ושומרון.
זו נקודה שחשוב להפנים גם בישראל: בקרב חלקים גדולים מיהודי ארה"ב, נושאים כמו 'תיקון עולם', 'זכויות אדם' ו'ליברליזם', מאפילים כיום על הזיקה למדינת ישראל. ובזכות התעמולה השקרית של השמאל והפלשתינים, הם מאמינים באמת ובתמים, כמו שמאמינים חלקים גדולים בשמאל הישראלי, שמדינת ישראל מקיימת כיבוש אכזרי ביו"ש, ובאמת מדכאת את זכויות האדם של הפלשתינים.
בנושא הזה, ביידן מרגיש 'בבית' כשהוא עם הקהילה היהודית: ההתנגדות למדיניות ישראל משותפת לכולם.
הבעיה העיקרית שלנו עם ביידן, היא חוסר ההבנה המוחלט שלו בנוגע למזרח התיכון, שמביאה אותו לבנות תרחישים פנטזיונרים חסרי בסיס, כמו 'חזון שתי המדינות'. כשסגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס מסוגלת להגיד לרשת ABC ש"הבהרנו לישראל במספר רב של שיחות שמבצע נרחב ברפיח יהיה טעות ענקית. למדתי את המפות - אין לאנשים האלה (הפלשתינים ברפיח) לאן ללכת", אני בספק עד כמה היא באמת מבינה במפות, ואם באמת יש לה מושג איפה נמצאת רפיח. אם שר החוץ האמריקני בלינקן מפעיל לחץ על נתניהו להחזיר את העזתים לצפון "כדי לקדם את המשא ומתן" – זה מוכיח שהאיש הזה חי על הירח, בדיוק כמו אחד מקודמיו, ג'ון קרי.
"לאמריקנים באופן כללי יש קושי מנטלי גדול להבין את המזרח התיכון להבין את ישראל", מסביר שמואל רוזנר. "כשאתה חי במעצמה, מרווח הטעות שלך יותר גדול. אפשר לנקוט במדיניות של ניסוי ותעיה. אתה יכול לנסות ומקסימום טעית. במדינה קטנה זה לא אפשרי. לכן הם לא מסוגלים להבין אותנו. האמריקנים אף פעם לא חוששים שישמידו אותם. אי אפשר להשמיד את ארה"ב, היא גדולה וחזקה מדי. אנחנו חיים מתוך חרדה אמיתית שישמידו אותנו, ולכן השיקולים שלנו חייבים להיות שונים. זה פער שקשה לגשר עליו".
לו לפחות היינו יכולים להיות בטוחים, שבחירתו של טראמפ תבטיח שינוי משמעותי כלפי ישראל. יותר ויותר רמזים מראים שטראמפ של 2024 לא יהיה טראמפ של 2016 מבחינת יחסו לישראל כנשיא. הידידות עם נתניהו כבר איננה אותה ידידות, האהדה לישראל איננה באותה דרגת חמימות כבעבר. בעצם, אין הרבה הבדלים בינו לבין ביידן: שני נשיאים אמריקנים אוהדי ישראל בליבם, שלא מבינים את המציאות במזרח תיכון, וחיים בפנטזיות. אחרי הבחירות הקרובות בארה"ב תעמוד ישראל בפני מציאות שמי שלא ייבחר – יהיה רע. התקווה היחידה לגבי טראמפ היא החבורה הסובבת אותו, אנשים דוגמת השגריר לשעבר דיוויד פרידמן, שהם קצת יותר סימפטים מבחינתנו.
כשמנהיג הימין קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל
תושבי הגליל מאשימים את ממשלת נתניהו, שבפועל הפקירה את הגליל. יש הרבה אמת בטענה, שמנהיגי ישראל לא פקדו את צפון הארץ, את חבל הארץ הנטוש כבר חמישה חודשים, אף לא פעם אחת. התעלמות מוחלטת מתושבי צפון הגליל ששמרו בגופם על גבול המדינה.
אותי זה לא מפתיע שהנטישה הזו, פיזית ורגשית, התקיימה דווקא בשלטון הליכוד. כי האמת ההיסטורית היא, שהימין הפוליטי לאורך השנים לא ממש החשיב את מפעל ההתיישבות. גם ההתיישבות ביו"ש היתה יותר בזכות הגישה המפא"יניקית של גוש-אמונים, מאשר גישת הימין הבית"ריסטי. האחרון עשה שימוש בהתיישבות לצורך קידום התפיסה הפוליטית שלו. זה לא מקרה ששתי עקירות היישובים הגדולות ביותר, חבל ימית וגוש קטיף, התרחשו בממשלות של הליכוד.
'תנועת החרות' ו'התיישבות' הן כמעט מילים סותרות. 4 שנים אחרי מלחמת ששת הימים בדיונים על איזרוח היאחזות נח"ל ארגמן (היא אוזרחה בכ"ג אייר תשל"א, 18 במאי 1971), קמה התנגדות של ראשי התנועות הקיבוציות להעברת ההיאחזות החדשה לידי בית"ר. עזר ויצמן, שכיהן אז כיו"ר מזכירות תנועת החרות, פגש באחד הימים את ראש אגף הנוער והנח"ל דאז משה נצר והסביר לו: "תגיד לחברים שלך במפלגת העבודה שהם יכולים להירגע. אחרי שנקים את ארגמן לא נכבוש מכם את הבקעה. בינתיים אני מקווה בכל ליבי, שנצליח לבנות יישוב אחד שיחזיק מעמד ואני מבטיח לך שלפחות בעשר השנים הבאות לא יהיה לנו כוח לעוד יישוב". ויצמן עצמו, בימים שעוד היה תומך נאמן בארץ ישראל השלמה, כתב בספרו 'לך שמיים לך ארץ', שפורסם בשנת תשל"ה, 1975: "אחד הפגמים הבולטים במפלגה כ'חרות' הוא, שאנחנו מדברים גבוהה-גבוהה על השטחים המשוחררים של ארץ ישראל, ולמעשה איננו מבצעים מה שמתחייב מן הציונות המעשית. לכן נשארות קריאות רבות של חרות – קולות קוראים במדבר. בתקופת כהונתי כיו"ר הנהלת המפלגה, לא עלה בידי להוציא אלא שלוש היאחזויות של חברי התנועה, וגם גורלן לא שפר".
זה התחיל כבר בתל חי, שאת סיפורה ציינו בשבוע שעבר, במלאת 104 לקרב שהביא לנפילתה. בג' באדר תר"פ, שבוע לפני הקרב בו נפלו טרומפלדור וחבריו, ראשי הישוב היהודי, חברי 'הוועד הזמני', לדיון בדבר גורלה של תל-חי. הוויכוח היה נוקב וקשה. מנהיג הימין זאב ז'בוטינסקי, חברו של טרומפלדור מימי 'הגדודים העבריים', שכעבור 3 שנים עתיד יהיה לייסד את תנועת בית"ר כראשי תיבות של 'ברית יוסף טרומפלדור' (הוא החליף את הט' בת') קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל: "חושב אני שכל אלו הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ-ישראל... אין אנו מאורגנים. אין לנו הסתדרות מסודרת. אף על פי שיש לנו ועד-צירים, אבל גם הוא בלי שום פרוגרמה. מי יעזור לכל הענין החשוב הזה?... אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו את הקיים".
בן-גוריון, לעומתו, מנהיג השמאל, הוא שהציג את העמדה ההפוכה, הנחרצת השוללת נסיגות: "אומרים, זו היא שאלה ערבית. זאת היא שאלה דיפלומטית. אולם השאלה היא לא דיפלומטית ולא ערבית. השאלה היא רק ציונית, ורצינית מאד. יען כי הגליל העליון כולו, ולא רק היישוב הקטן שישנו שם, עומד בסכנה שהוא יאבד לעם העברי... אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ-ישראל".
בכ"ג בתשרי תרפ"א, חצי שנה אחרי נפילת תל חי, משהצליחו הצרפתים להכניע את המורדים והאיזור שקט, שבו ראשוני המתיישבים לכפר-גלעדי ולתל-חי. כעבור מספר ימים עלתה קבוצת איכרים למטולה. באותם ימים של סתיו תרפ"א, נתחם מחדש הגבול בין שטח המנדט הבריטי למנדט הצרפתי. בזכות מאבקם של המתיישבים היהודיים וחזרתם להתיישבות, הסכימו הצרפתים להכליל את ארבעת הישובים בתחומי המנדט הבריטי. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שההנהגה הציונית השכילה להפוך תבוסה צבאית לניצחון מדיני. מאז ועד ימינו המגמה תמיד הפוכה: כל ניצחון צבאי הומר בתבוסה מדינית.
התפיסה שאת הגבול יקבע חריץ המחרשה, כמאמרו המשמעותי יותר של טרומפלדור 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו', שימשה נר לרגלי כל מעצבי ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל במאה האחרונה עד ימינו. "...העמידה של נקודות הצפון, היא שהחזירה למעשה את החולה, מעיינות הירדן וסביבות הישובים לתחומי הבית-הלאומי", יסכם את הפרשה ספר 'תולדות ההגנה' (עמ' 585). "אלמלא הגנת תל-חי אין שום ספק שגם אלה היו נשארים מחוץ לתחום, כאשר נשארו - למרבה הנזק והצער - אגן הליטני התחתון ואגן הירמוך. שום משא ומתן דיפלומטי בלבד, לא היה בכוחו לעשות את אשר עשה כוחנו העובדתי בהגנת הגליל העליון...."
המסקנה הזו תקפה גם לימינו. הניצחון הסופי במלחמה יהיה כשתושבי הצפון ותושבי העוטף ישובו כולם לבתיהם (בעוטף עזה תנועת החזרה, תודה לא-ל, כבר נמצאת בעיצומה) בתחושה של רגיעה ושלווה מוחלטים, ויוכיחו שוב שההתיישבות היא שקובעת את הגבול.