לפני כחמש שנים, בחודש אוקטובר 2018, הציעו שרת המשפטים דאז איילת שקד והשר המקשר בין הממשלה לכנסת יריב לוין הצעה שהיום אפשר רק לבכות שלא התקבלה: לבטל את הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. השבוע היתה איילת שקד השרה היחידה בממשלה, שהצביעה נגד המינוי של איש השמאל הקיצוני מני מזוז ליו"ר הוועדה.
אין ועדה יותר מיותרת מהוועדה הזו. עד לפני חצי יובל שנים היא בכלל לא היתה קיימת. להנהגת המדינה היתה הסמכות המלאה למנות לתפקידים הנ"ל את כל מי שנראה בעיניהם הולם ומתאים – והכל התנהל מצויין. אבל בשנת 1997, בממשלת נתניהו הראשונה, התעורר חשד ששניים שמבקשים גם עכשיו לחזור להנהגת המדינה, נתניהו ודרעי (שכיהן כשר הפנים בממשלתו של נתניהו), רקחו עיסקה אפלה שנודעה בשם 'פרשת בר-און-חברון' - מינוי של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה בינואר 1997 (הוא התפטר מהתפקיד לאחר יומיים), בתמורה לעיסקת טיעון נוחה לאריה דרעי, ותמיכה של ש"ס ב'הסכם חברון', עם הרשות הפלשתינית. בעקבות 'פרשת בר-און' והליקויים שנחשפו במהלכה, הורה ראש הממשלה נתניהו על הקמת צוות שרים שיגיש המלצות בעניין הסדרת המינויים הבכירים. ביוני 1997 אימצה הממשלה את המלצות הצוות, והחליטה להקים ועדת מינויים חדשה לתפקידים בכירים בשירות המדינה: הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל. (ב-2001 החליטה הממשלה להוסיף לכך גם את תפקיד המשנה לנגיד בנק ישראל). כך נבנה עוד שלב ביורוקרטי מכביד בדרך למינויי בכירים.
ממשלת נתניהו הרביעית יצרה הכבדה נוספת. היא זו שקבעה במאי 2018, כי מינוי יו"ר הוועדה יהיה לתקופת כהונה אחת של שמונה שנים שאינה ניתנת להארכה - עוד החלטה של ממשלת נתניהו שהיום חובטת בימין כבומרנג. לפני ההחלטה מ-2018, מדובר היה על תקופת כהונה של 3 שנים בלבד (הניתנת להארכה). אלא שנתניהו היה משוכנע כנראה שהוא יהיה ראש הממשלה לכל ימי חייו – ובאותה זחיחות גם התנהל. בינתיים החיים הפוליטיים עשו את שלהם, ונתניהו איבד את השלטון. וממשלה חדשה, באישור יועמ"שית שכנראה איננה ממש מהמחנה הלאומי – ומונתה דווקא בידי מי שפעם נחשב למוביל במחנה הלאומי, גדעון סער - מאפשרת לממשלה לנקוט במהלכים שלעולם לא היתה מאשרת לממשלה שאיננה לרוחה, כזו שבראשה יעמוד, נניח, איש הליכוד.
תסמכו על מזוז שהוא ימצא את כל הנימוקים האפשריים לקדם את אנשי השמאל לכל תפקיד בכיר, ויפסול כל מי שלא נושא חן בעיניו, משיקולים פוליטיים
מני מזוז הוא איש השמאל הקיצוני – נא לא לטעות בכך. זה הוכח הן כשהיה היועץ המשפטי לממשלה בממשלת המעבר בראשות אולמרט, בלם את כל ההצעות לפתרון בעיית שבעת הבתים בעמונה שהמדינה דרשה את הריסתם ובג"ץ אישר. אבל כשופט הוא התנגד באופן עקבי להריסת בתי מחבלים כצעד הרתעתי. בשבוע שעבר כתבתי איך מזוז סגר את כתב האישום נגד אריק שרון בפרשת 'האי היווני' בתמורה לחורבן גוש קטיף.
אם היתה מעט יושרה ביוע"משית, היא בעצמה היתה דורשת שהמינוי של מזוז יהיה לתקופה קצרה, נניח שנה אחת, בגלל שמדובר בממשלת מעבר. הרי יש אבסורד זועק לשמיים בכך שלצורך מינוי לא-פוליטי מובהק כמו רמטכ"ל לתקופה של 4 שנים, בוצע מינוי פוליטי מובהק לתקופה של 8 שנים. בקצב הפוליטי הישראלי, המינוי של מני מזוז ליו"ר ועדת האיתור לבכירים, ישפיע לא רק על הממשלה הבאה, אלא גם על שתיים או שלוש או ארבע הממשלות הבאות.
בהיסטוריה של הוועדה, היו מספר מקרים שהוועדה פסלה מועמד אך הדבר לא פורסם, משום שהשר משך את המועמדות בלי לנמקה בסיבה זו. בנובמבר 2018 החליטה הוועדה להמליץ שלא למנות את משה אדרי לתפקיד מפכ"ל המשטרה. תסמכו על מזוז שהוא ימצא את כל הנימוקים האפשריים לקדם את אנשי השמאל לכל תפקיד בכיר, ויפסול כל מי שלא נושא חן בעיניו, משיקולים פוליטיים.
אני מצפה מיו"ר הליכוד בנימין נתניהו להודיע כבר עכשיו, שאם הוא ירכיב את הממשלה הבאה, הוא יפעל להחלפתו של מזוז למרות הנחיית היועמ"שית, בנימוק המוצדק של חוסר אמון באיש.
תפיסת ביטחון חסרת ביטחון
יאיר גולן, המתמודד על ראשות מרצ, אמר השבוע בגלי צה"ל, שגדי אייזנקוט הרבה יותר קרוב בדעותיו המדיניות למרצ מאשר לגדעון סער שותפו החדש למפלגה.
משום מה הפעם דבריו נשמעים לי מאד אמינים ומבוססים. בראיון שהעניק אייזנקוט לבן כספית בינואר השנה (פורסם באתר האינטרנט של 'מעריב'), הוא אמר בין היתר: "הדאגה השנייה שלי היא שאין לישראל תפיסת ביטחון. אחת התוצאות של זה היא האפשרות שאנחנו נגיע, מבלי שרצינו, לפתרון של מדינה אחת וזה יהיה אסון... המסקנה שלי היא שעד שיהיה פתרון, ההיפרדות היא צורך ביטחוני".
בחודש אוגוסט 2015, כשאייזנקוט היה רמטכ"ל בתחילת דרכו, הוא ניסה לגבש בעצמו 'תפיסת ביטחון', במסמך שכותרתו 'אסטרטגיית צה"ל'. בהיעדר עידכון ממשלתי של תפיסת הביטחון, נתפס המסמך הזה כ'תפיסת הביטחון' המעודכנת של צה"ל. בנושא ה'תימרון היבשתי' – כלומר, כיבוש שטחים במלחמה - כתב אייזנקוט כי "מטרת התמרון (גם אם יהיה מוגבל בהיקפו ויסתפק בתפיסת עמדות שולטות בקרבת הגבול) ליצור מייד מצב בשטח ש'מנטרל' את החסמים לביצוע תמרון קרקעי, ויוצר אצל האוייב תחושת נרדפות מחד גיסא, ומאידך גיסא – מאפשר לסגת לקו הגבול ולמנוע הסלמה בגיזרה, אם יוחלט על כך".
במילים אחרות: אייזנקוט, כרמטכ"ל, חזר על התפיסה של מלחמת לבנון השניה ושל כל המבצעים ברצועה: לא רוצים להשתלט על שטחים נוספים, וגם אם נעשה זאת בלהט המלחמה, ניסוג במהירות האפשרית. מכאן נובעת מסקנתו, ש'ההיפרדות היא צורך ביטחוני', תוך התעלמות מהעובדה שבפועל נפרדנו מהפלשתינים כבר בהסכם אוסלו ב', עם הקמת הרשות הפלשתינית. הניסיון של עזה מלמד שנסיגה חד צדדית איננה צורך ביטחוני, אלא סכנה ביטחונית.
מי שזו תפיסת הביטחון שלו, טוב יהיה למדינת ישראל ולאזרחיה שהוא לא יגיע להנהגתם. דווקא הפעילות ביו"ש מוכיחה שתפיסת הביטחון שגיבש דוד בן-גוריון עם הקמת המדינה, עדיין אקטואלית אחרי 74 שנה: יוזמה, התקפה, העברת המלחמה לשטח האוייב, שמירה על גבולות ביטחון רחבים. למרבה הדאגה, דווקא הגנרלים של 'כחול לבן' מתקשים להבין את זה.
המשבר האקלימי בפרשת השבוע
בפרשת השבוע, פרשת עקב, נקרא השבת את הפסוקים הבאים:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם, אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".
פסוקים לכאורה מוזרים. בפעם היחידה שהתורה מתארת את ארץ ישראל באופן השוואתי, למצרים, ההתייחסות לא עוסקת בשום דבר רוחני או אידיאולוגי או עקרוני, אלא היא אך ורק חקלאית – וגם כאן לטובת מצרים. החקלאי המצרי אינו צריך לדאוג למים. אלו מצויים באופן קבוע ובשפע בנילוס. לעומתו, החקלאי הארצישראלי תלוי בגשמים, שלא תמיד מצויים בשפע, כפי שרובנו יודעים מהשנים האחרונות. תשאלו כל חקלאי איזה גידולים הוא היה מעדיף: גידולי בעל התלויים בגשם, או חקלאות שלחין המבוססת על מים זורמים, ותשובתו תהיה אחת: ברור שחקלאות שלחין. מי רוצה להיות תלוי בגשם?
על כך עונה התורה, שזאת בדיוק ייחודה של ארץ ישראל: בתלות בגשם, כלומר בקב"ה. בכך שהיא "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". הארץ תלויה ישירות בברכת ה' – ובך, היהודי שומר המצוות.
שתי תמונות מהשבוע: ההייד-פארק בלונדון (תמונה עליונה) ונחל האסי בעמק בית-שאן (תמונה תחתונה). צילומים: ישי גונן, יאיר הוברמן
אני מניח שאני לא הישראלי היחיד שבמהלך טיוליו ברחבי אירופה, לא הפסיק להשתאות משפע האגמים, המפלים והנהרות החורצים את היבשת לאורכה ולרוחבה. ותמיד הדברים מלווים באנחה קורעת לב בנוסח 'אם רק בארץ ישראל היה לנו כל השפע הרטוב הזה...' אני מניח שאינני היחיד מהקוראים הבוגרים שעוד זוכר את קמפיין 'ישראל מתייבשת' עם אותה בחורה שפרצופה הנאה מתמלא פתאום חריצים של יובש. ואני זוכר את ההמלצות לשטוף מכוניות עם דלי מים ולא עם צינור. ומפלס הכינרת שימש לאורך שנים רבות מיפלס דאגה של הציבור, בשנים שחונות.
ופתאום, אתה קורא בעיתוני השבועיים האחרונים תיאורים מזעזעים, על כך שנהרות אירופה מתייבשים – מפלס המים בדנובה נמצא בירידה ומקשה על שיט הספינות בו - ועל 100 עיירות בצרפת מנותקות מאספקה סדירה של מים ומשאיות משנעות אליהן מים, ושבבריטניה ארץ שטופת גשם הוכרזה בצורת, ושבשווייץ רוויית האגמים מסוקים משליכים מים לפרות הרועות בהרי האלפים.
וזאת כאשר אתה כאן, בארץ ישראל, באותה ' אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם...', אין עיירה הכי נידחת במדינה שאין בה מים זורמים בברזים באורח סדיר. החקלאות מושקית והגינות פורחות. ב"ה מדינת ישראל השכילה להתמודד מעולה עם המציאות של 'לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם', והכל בזכות החזון של הקמת מתקני התפלה. סיפר לי חבר שחזר השבוע מלונדון, שכאשר הסתכל מחלון המטוס בדרום אנגליה, הצבע השולט היה צהוב של יובש. כשהגיעו לישראל, וטסו מעל השרון, הצבע השולט שניבט מהחלון היה ירוק.
בקצב הזה, עוד יגיע יום וישראל תייצא מים לאירופה...