חגי הוברמן
עורך 'מצב הרוח'

ההחמצה הגדולה של 'ימינה'

קמפיין הבחירות של 'ימינה' היה גרוע. עד לשבוע האחרון, מעט מדי ומאוחר מדי, הקמפיין לא יצא למאבק בנתניהו כמו שצריך, עם 'רצח בעיניים', גם כשנתניהו הוריד ארטילריה בכינון ישיר על 'ימינה'. ואיפה היתה פעילות השטח?

  • פורסם 20/09/19
  • 11:59
  • עודכן 10/02/21
אין רעל בעיניים. שקד ובנט
צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

שורות אלו נכתבות עוד לפני יום שלישי השבוע, לא רק לפני פרסום תוצאות הבחירות, לא רק לפני ספירת הקולות, אלא אפילו לפני ההצבעה עצמה. אני מוכן לחשוף איזה פתק אטיל ('הטלתי' מבחינתך אתה, הקורא) בקלפי – טב. כן, אני ממצביעי 'ימינה', למרות שלא אהבתי את שם המפלגה החדש, עם כל ההבנה לצורך למצוא שם שיסמל את האיחוד של שלושת המפלגות שהתאחדו. 'הבית היהודי' היה בעיני שם הרבה יותר ערכי. אפילו למפד"ל הישנה אני מתגעגע. 

העמדתה של איילת שקד בראשות המפלגה המאוחדת, הבהירה לי מדרש עתיק שלא תמיד ירדתי למלוא עומקו: "אמר רבי יצחק (תהלים פ"ט) 'מצאתי דוד עבדי', היכן מצאתי אותו? בסדום". למה היה חשוב שדוד ייצא דווקא מרות המואביה, נצר לאחת מבנות לוט? לפני שנים שמעתי באחד הפירושים, שזה לא בגלל שהיתה כאן איזו 'חזרה בתשובה' של לוט או רות, אלא בגלל שמי שרוצה להיות מלך בישראל, חייב שיהיה בו קם קמצוץ של אכזריות סדומית. בלי זה אי אפשר להיות מלך בישראל.

והאכזריות הזו, היא בדיוק זו שחסרה לאיילת שקד. איילת התקשתה להשליט מרות על מטה הבחירות ועל הקמפיין, בגלל שיש בה טוּב לב שבפוליטיקה הוא מהווה מכשול. מנהיג צריך לדעת מתי להיות טוב – ומתי רשע מרושע. לנפתלי בנט, למשל, זה לא היה קורה: כשצריך להיות אכזר, הוא יודע להיות אכזר. לא אצל איילת.

בנוסף לכך, קמפיין הבחירות של 'ימינה', בדיוק כמו של 'הימין החדש' בבחירות הקודמות, היה גרוע. הוא לא היה ממוקד, הוא לא העביר מסרים ברורים. עד לשבוע האחרון, מעט מדי ומאוחר מדי, הקמפיין לא יצא למאבק בנתניהו כמו שצריך, עם 'רצח בעיניים', גם כשנתניהו הוריד ארטילריה בכינון ישיר על 'ימינה'. גם כשהקולות העודפים של 'ימינה', למעט גרעין המצביעים הקשה, התפזרו לכל עבר פוליטי.

ואיפה היתה פעילות השטח? ביישוב שלי, אלקנה, שבעבר הוציא שני חברי כנסת מהמפד"ל – אחד מהם אפילו היה שר, לפני שהפך למבקר מסעדות ידוע – רק בזכות יוזמה עצמאית של כמה פעילי 'ימינה', אפשר היה לראות פה ושם שלטים של המפלגה. את ההחמצה הזו של 'ימינה' ראו והבינו כל פעילי השטח לכל אורך מערכת הבחירות שהסתיימה השבוע.

האשימו את נתניהו השבוע ב'שתיית קולות'. הבה נדייק בעברית: נתניהו, בבליץ הראיונות שלו ובזעקות ה'געוואלד' שלו, לא 'שתה קולות' ממפלגות אחרות. אין דבר כזה. הוא בסך הכל איחז עיניים ורימה את הבוחרים בנתונים כוזבים חסרי בסיס. זאת בתוספת להכרזות הכזב שלו על 'סיפוח' ו'ריבונות'. זו האמת. לא שתיית קולות אלא בליץ של כזבים.

רצו להעניש את הליכוד – והענישו את המדינה

אין לי מושג, בשעת כתיבת שורות אלו עוד לפני הבחירות, אם נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה. אני רק נזכר במה שהרגשתי בדיוק לפני 20 שנה. נתניהו הפסיד את הבחירות לאהוד ברק. ברק, אגב, 'שיחק' אז את הימני, הביטחוניסט, בעל הילת הרמטכ"ל לשעבר, האיש שישמור על ההתנחלויות. נתניהו איבד את תמיכת חלק מהימין, אחרי 'הסכם וויי' שחתם עם ערפאת תחת ניצוחו של נשיא ארה"ב קלינטון. זה היה הסכם מיותר, לא נחוץ, מזיק. הפלשתינים קיבלו יותר מדי שטחים, בעיקר במעמד של שטחי A שבשליטתם המלאה. אף אחד לא היה יכול לחזות אז שהאיש יילך לשיחות קמפ-דייוויד, וינהל שם משא ומתן עם ערפאת שבו יבטיח לו מדינה פלשתינית על הרוב המוחלט של שטחי יש"ע, חלוקת ירושלים וריבונות מדינית פלשתינית על הר הבית – רק כדי לקבל בתמורה מלחמת טרור עקובה מדם שתסתיים ב-1,500 ישראלים הרוגים.

אבל כל זה, בקיץ תשנ"ט 1999, עוד היה טמון בנבכי העתיד. וכשברק ניצח את נתניהו, התחושה שלי היתה שאני אמנם לא מרגיש חגיגיות מופרזת, אבל גם לא תחושה של אסון לאומי, כמו שהרגשתי, כמו שהרגשנו כולנו, כששמיר איבד את השלטון לרבין ב-1992. נתניהו נענש כראוי, זו היתה התחושה, ובמקומו בא ראש ממשלה שאמנם איננו איש ארץ ישראל השלמה, אבל גם רחוק מאד מלהיות איש השמאל הקיצוני. נסתדר. מה עוד שאפילו המפד"ל, ההיא מההתחייבות 'המפד"ל לימינך' מימי יצחק שמיר, הצטרפה לקואליציה של אהוד ברק, ואיתה עוד שתי מפלגות מקואליציית נתניהו - ישראל-בעלייה וש"ס. וגם דוד לוי עמד לצידו. ואולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, הכריז עוד לפני הבחירות בפומבי ש'אהוד ברק לא יחלק את ירושלים'. ומי עוד לנו כאולמרט שיעמוד איתן על משמר אחדות ירושלים?

ומי היה מנחש אז שאהוד ברק ימקם עצמו במרוצת השנים שמאלה מהשמאל הקיצוני?

גם היום אני מרגיש שאם נתניהו נענש השבוע בידי הבוחר – ואת זה אתה הקורא כבר יודע, אני עדיין לא - זה לא יהיה לגמרי בלתי מוצדק. ההישגים המדיניים המופלאים של נתניהו לא מצליחים להאפיל על הנקודות השחורות באופי שלו, ועל ההסתאבות שלו כתוצאה משלטונו הממושך. ורק דבר אחד אני מקווה שהבוחר זכר: גם בשנת 1992 וגם בשנת 1999, הבוחר הימני ביקש להעניש את הליכוד – והעניש את המדינה. בתפילה שההיסטוריה, במקרה הזה, לא תחזור על עצמה.

חוות האיקלום הוכרה כיישוב

בדיוק לפני 20 שנה, במוצאי שבת, כ"ג באלול תשנ"ט, 4 בספטמבר 1999, חתמו ראש הממשלה אהוד ברק ויו"ר הרשות-הפלשתינית יאסר ערפאת בטקס חגיגי בשארם אל-שייח' שבסיני, על הסכם ליישום הסכם וויי - הסכם שארם. זה היה ההסכם המדיני האחרון שנחתם עם הפלשתינים עד כה. הסכם שארם היה הסכם הביצוע של הסכם וויי, זה שבעטיו נתניהו איבד את השלטון לפני 20 שנה, שהיה הסכם ביצוע של הסכם אוסלו ב', שהיה הסכם ביצוע של הסכם אוסלו א' – הסכם העקרונות. ככה זה עבד תמיד במו"מ עם הפלשתינים. אחד הסעיפים בהסכם קבע כי עד ספטמבר 2000 יחתמו ישראל והפלשתינים על הסדר קבע. בתאריך הזה, כזכור, לא קיבלנו הסכם אלא מלחמה.

כמה חודשים לפני כן, בשלהי שלטונו של בנימין נתניהו, כשריח 'המהפך' כבר נישא באוויר, הזמין ראש המועצה האזורית ביקעת הירדן דוד לוי קבוצת צעירים לפגישה במשרדו. הצעירים ביקשו להקים יישוב חדש בביקעה. לא סתם בביקעה, אלא בדרום הביקעה. ולא סתם בדרום הביקעה, אלא קרוב ככל האפשר ליריחו עיר התמרים, יריחו – העיר הראשונה שכבש יהושע בן-נון עם כיבוש הארץ, וגם העיר הראשונה שנמסרה לשלטון פלשתיני בהסכם אוסלו. "אני צריך לשמור על שטח המועצה שלי", אמר להם. "בכל פעם שמתחלף ראש ממשלה עולות על הפרק תוכניות מדיניות חדשות, שעוסקות גם בנסיגה בבקעה. הדרך היחידה שלי לשמור על הקרקע היא להיאחז בה". 

"אבל", הוסיף דוד לוי, "להקים יישוב חדש אין לי אישור. לכן יש לי הצעה. נקים כאן תחנת ניסיונות חקלאית. יש לי תחנה כזו במו"פ (מחקר ופיתוח) של ביקעת הירדן, אני יכול להקים תחנת בת שלה. נקרא לה 'תחנת איקלום ייט"ב' - איקלום מלשון לאקלם גידולים חדשים, וייט"ב על שם היישוב הסמוך". 

בראש-חודש סיון תשנ"ט, 16 במאי 1999, הובאו ל'תחנת איקלום ייטב' שלוש המכולות הראשונות, 8 מטרים רבועים כל אחת. אחת הפכה למשרד, שניה ל'מעבדה, ושלישית ל'חדר עובדים'. ארבעה 'עובדים' ראשונים איכלסו את הנקודה. למחרת התבשרו, כמו כל אזרחי ישראל, כי לראשות-הממשלה נבחר אהוד ברק. הליכוד ספג מפלה קשה וממשלת נתניהו ירדה מהבמה. 

הידיעה לא הוסיפה להם אושר. אמנם ערב הבחירות נשבע ברק אמונים לעתידה של בקעת הירדן כחלק מגבולות הקבע של מדינת ישראל, אבל למודי ניסיון ידעו שהבטחות פוליטיקאים, במיוחד ערב בחירות, כמוהן ככתובות על הקרח. ובביקעת הירדן הלוהטת הקרח נמס מהר – כפי שאכן הוכיחה תקופת ממשלו של ברק.

עברו שנים. החווה, גדלה והתפתחה, ונהפכה ליישוב ייחודי המשלב את החזון ההתחלתי עם קהילתיות חמה, חיי מעשה וחיי רוח פוריים. לימים התברר שהגידול המרכזי שלהם הוא ילדים, שהוכח כי הם מתאקלמים היטב באקלים של הביקעה. במקביל ראשי ממשלות באו והתחלפו. נתניהו ראש ממשלה כבר למעלה מעשור באופן רצוף, ובכל זאת רק בשבוע האחרון, על סף פתיחת הקלפיות, אושר מבואות יריחו כיישוב. איזה מזל שהיו שוב בחירות.

תגובות