לפני המון שנים, כשהילדים היו קטנטנים, היינו צריכים לנסוע לניחום אבלים. כשאת בבית אחרי לידה עם חמישה זאטוטים מתחת לגיל 7, גם ניחום אבלים הופך להיות בילוי. הזמנתי את אחת הדודות לעשות בייביסיטר ויצאנו בראש שקט. כשהדודה נכנסה הביתה, הילדים צהלו לקראתה. לא רק ההורים מחפשים דרכי מילוט מהבית, גם הילדים שמחים להתאוורר מהם קצת, ולראות סוף סוף פרצוף מחייך וחיוני מולם.
כשעמדתי לסגור את הדלת מאחוריי, שמעתי את הדודה שואלת: "רוצים להתקלח?" עצרתי בבהלה, קראתי לה ולחשתי: "טיפ קטן ממני, תהפכי את כל סימני השאלה לסימני קריאה", ויצאתי מהבית.
בבואנו לארגן חבורת ילדים לקראת שינה, ויש רשימה רצינית של משימות לביצוע, אז פחות מומלץ לשאול פעוט בן שנתיים ורבע אם בא לו להתקלח או להיכנס למיטה. מהסיבה הפשוטה, כי הוא פשוט יענה על הכל: 'לא!'. לכן עדיף להתנסח בצורה ברורה יותר: "עכשיו מתקלחים, מי ראשון?" וכך לגבי היתר.
ילדים צריכים בהירות. במקום שהם מזהים סדקים אצל המבוגר שמולם, הם תמיד יחתרו להרחיב אותם ככל יכולתם. מי לא זוכר איזה שישו ושימחו היה בכיתה כשהייתה נכנסת מורה מחליפה. פתאום לכולם קוראים משה, הבלגן חוגג, הילדים היו מרשים לעצמם את מה שבחיים לא העזו לעשות מול המחנכת.
אסרטיביות והחלטיות הן תכונות חשובות, וראוי להשתמש בהן במקומות הנכונים. השאלה היא - האם זה נכון לחיות ללא ספקות? האם תמיד כדאי לנו להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה?
ספוילר: כנראה שלא.
אני חושבת שבמקום שאדם מסכים להטיל ספק בעצמו ובתפיסות שלו, הוא משחרר את עצמו מחובת ההוכחה כי הוא יכול לסגת מהם בכל רגע נתון. זה אומר להרפות מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. כשמישהו מודה שהוא פחדן הוא לא צריך להתאמץ להוכיח שהוא לא, איזה שחרור זה. כשמישהו מודה שקשה לו הוא חופשי ומשוחרר לקבל עזרה מאחרים. איזו הקלה.
פעם היה מקובל לחשוב שבחורה צריכה להתחיל ללמוד מיד אחרי השירות הלאומי. היום זה לא היה עובר. בא להן ללמוד במדרשה, לצאת לטיול הגדול, לראות עולם ולחוות חוויות מרחיבות נפש. החתן והפסיכומטרי יחכו קצת. זה התחיל מבחורה אחת מן הסתם, שהעיזה להטיל ספק ואמרה לעצמה: "וואיי, לא בא לי להתחתן עדיין, עוד לא ראיתי עולם". בלעדיה, בית חב"ד בניו דלהי כנראה היה שומם.
לכן זה בסדר להיות קצת פחות בטוחים בעצמנו ולהעז לשאול: אולי טעינו?, ואם התשובה היא כן, נבדוק האם אנחנו מצליחים לנשום שם. נבין ונקבל שאפשר לטעות ואפשר גם להיכשל. וואלה באמת. וגם נישאר בחיים. עובדה, אנחנו כאן.
אריסטו אמר שיום אחר יום אנו מחפשים תשובה לשאלה הנצחית: "כיצד צריך האדם לחיות את חייו?" שאלת מיליון הדולר. התשובה לשאלה הזו היא הרי חמקמקה, חבויה בין הימים החולפים, בזמן שאנחנו נאבקים להגשים את החלומות שלנו ולהבין את החיים. זאת שאלה שתמיד תעסיק אותנו, כי אין לה תשובה אחת.
"ה' יתברך גדול מאוד ואין יודעים כלל", קבע רבי נחמן מברסלב. רבינו רצה לחסוך לנו את כל הסבל של שאלת הקיום בקביעה הזו. אנחנו פשוט לא יודעים כלום. וזהו, חלאס.
לדעת שאנחנו לא יודעים, אין שחרור גדול מזה.
מזל טוב לאורלי קרש (אחות שלי בלב) ולחגי אונגר, לרגל הנישואין.