אם להודות על האמת העם, היהודי או הישראלי אף פעם לא הצטיין בספורט. ואם כבר ה'קבוצה של המדינה', למשל מכבי תל אביב בכדורסל, מצליחה לזכות בתואר הנכסף ולהניף את גביע אירופה לאלופות (או גביע היורלויג בשמו הנוכחי), זה בעיקר הודות ל'חיזוק הנוכרי' שהצטרף לקבוצת ה'מכבים' בעבור חופן לא רע של דולרים. גם ההישגים הדלים בתחרויות הבינלאומיות הנחשבות כמו האולימפיאדה או המונדיאל (עם כל הכבוד למכבייה, היא יותר אירוע תרבותי יהודי מאשר ספורטיבי הישגי. העיקר ההשתתפות...) הביאו אותנו למסקנה המתבקשת: העם היהודי הוא אכן העם הנבחר, רק לא בספורט.
לעומת זאת, בעסקנות הספורטיבית אנחנו אלופים. מחקר חדש שיצא לאחרונה מבית מדרשה של אוניברסיטת בר-אילן, אף מאשר כי ה'מוח היהודי' יצא לנצל את הפעילות הספורטיבית לקידום צרכיו הפוליטיים. כמו שאמרנו, בעסקנות ותחמון אנחנו מספר אחד.
העיתונאי ד"ר חגי חריף (43) חקר במשך שנים את הנושא. חריף, שסיים בהצטיינות את התואר הראשון במחלקה למדעי המדינה של אוניברסיטת בר אילן, התמחה במסגרת לימודי תואר שני במדעי המדינה בתקשורת פוליטית והמשיך למסלול הישיר ללימודי דוקטורט. את מחקרו הקדיש לנושא "ספורט ופוליטיקה בינלאומית: הפונקציות הפוליטיות של הספורט הייצוגי ביישוב הארץ-ישראלי ובמדינת ישראל, 1960-1898". המחקר שזכה לציון 'מעולה', ראה לאחרונה אור גם כספר – 'ציונות של שרירים' בהוצאת יד יצחק בן-צבי.
- ספורט וציונות - היילכו שניהם יחדיו?
חריף: "ספורט הוא תחום פעילות חובק עולם, ששובה את דמיונם ואת רגשותיהם של מאות מיליוני אנשים בכל קצות תבל. כל נער ממוצע בגיל ההתבגרות חולם להיות ספורטאי מפורסם ועתיר תהילה, ומשחולפות השנים ואתה מבין שכישוריך יהפכו אותך במקרה הטוב לספורטאי כורסא מוצלח, הפנטזיות לובשות צורה של איש עסקים הרוכש את הקבוצה האהודה עליו... ברוב המקרים גם זה לא מצליח, ואתה נשאר עם זיכרונות הילדות בדרך למכשירי העינויים שבמכון הכושר השכונתי.
"אצלי התלכדה האהבה לספורט עם עניין אינטלקטואלי בזיקה העמוקה שבין ספורט לפוליטיקה ולאומיות" – מספר חריף – "כמעט כל ממשלה סבורה שמעמדה ודימויה הבין-לאומיים עשויים להשתפר לאור הצלחת ספורטאי המדינה. אני חקרתי את הדברים בשנות ההתהוות של הלאומיות היהודית המודרנית, כלומר מאז הופעת התנועה הציונית ועד סוף השנים המעצבות של מדינת ישראל".
- האם העיסוק בספורט אינו עומד בסתירה לאורח החיים היהודי המסורתי?
חריף: "זה נכון שתרבות הגוף והעיסוק בספורט לא עמדו מעולם במרכז החיים היהודיים, שהתאפיינו מאז ימי קדם בהתבדלות מן העמים ובהדגשת העליונות של חיי הרוח, חשיבות האמונה באל ושמירת התורה והמצוות. הג'ימנסטיקה היוונית והרומית הייתה לצנינים בעיני חכמינו, שהתנגדו למגמות של 'התייוונות' כתוצאה מהשפעת התרבות הנוכרית.
הרב קוק: "ההתעמלות משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים"
"יחד עם זאת, היהודים לא היו מרוחקים לחלוטין מן התרבות הגופנית, וחכמי ימי הביניים כמו הרמב"ם והמהר"ל מפראג ראו בהתעמלות אמצעי לטיפוח בריאותו של היהודי ולשלמות גופו ומידותיו, המכוונות לתכלית גבוהה יותר – ידיעת הבורא. אוסיף את דבריו של הרב קוק: 'ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל".
"אבות הציונות שאפו לעצב דמות של 'יהודי חדש' – חסון ושרירי – השונה לחלוטין במראהו מן היהודי הגלותי, וכרכו תחייה לאומית בתחייה גופנית. הקריאה של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני ליצור 'יהדות שרירים' המריצה את טיפוח הספורט בקרב היהודים, תחילה באירופה ולאחר מכן גם ביישוב העברי. תרבות הגוף לא נתפסה כתכלית בפני עצמה, אלא כאמצעי להשגת מטרות חברתיות ופוליטיות שתואמות את החזון הלאומי".
- מהם החידושים העיקריים בספר?
"בספרי אני מבקש להתחקות אחר מסלול צמיחתו, משמעויותיו ותפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל, מאז הצהרתו של נורדאו ועד סוף שנות החמישים. בתקופת היישוב, וביתר שאת לאחר הקמת המדינה, מילאו הספורטאים משימות פוליטיות מגוונות בזירה הבינלאומית כמו תרומה להשגת הכרה דיפלומטית, יצירת קשרי ידידות ושיתוף פעולה מדיניים, הפצת תעמולה, רכישת כבוד ויוקרה, חיזוק הקשרים עם יהודי הפזורה והבעת מחאה (למשל, נגד גרמניה ואוסטריה בשל פשעי הנאצים)".
- איך בפועל גייסו את הספורט לקידום המטרות הפוליטיות והחברתיות?
חריף: "צריך להודות שהספורטאים שלנו, לפני הכרזת העצמאות ולאחריה, לא הצליחו יותר מדי במישור המקצועי. אבל מה שמעניין הוא ההתגייסות שלהם לטובת האתגרים הלאומיים. בשנות המנדט הבריטי שימשו מפגשי ספורט בין נציגי היישוב לבאי כוחן של הארצות השכנות ערוץ קשר אל העולם הערבי. מסעות הספורטאים לארצות רחוקות כמו הודו, אוסטרליה וארצות הברית, אבל גם לארצות אירופה, סיפקו הזדמנויות להפגנת הישגיה של המהפכה הציונית בפני קהלים גדולים ולמגע עם היהדות המקומית.
"לכך מצטרפות שתי המכביות הראשונות, שקיומן סייע לחיזוק כוחו של הבית הלאומי על ידי קליטת אלפי תיירים-עולים. לאחר השגת העצמאות, על רקע הסכסוך הממושך של ישראל עם שכנותיה, תנאי הביטחון הקשים והבידוד המדיני, נודע ערך מוסף לקשרי הספורט עם מדינות כתורכיה, יוגוסלביה, ברית המועצות וחברות הגוש הקומוניסטי, ועם מדינות דרום-מזרח אסיה והמזרח הרחוק. הספורט אפשר גם מגע חריג עם יהודי מזרח אירופה שמעבר למסך הברזל; ביקורי המשלחות מישראל שם נוצלו לחיזוק זהותם וגאוותם הלאומית".
- האם הספורט הייצוגי תרם גם לקידום ענייניה הפנימיים של המדינה הצעירה ?
חריף: "בהחלט. קהיליית הספורטאים התגלתה כגורם חשוב בהגשמת המאוויים הקולקטיביים להופיע על במת העולם, לצד נציגיהן של מדינות ותיקות ומבוססות".
- מה נשאר מכל זה היום? האם הספורט הישראלי עדיין ממלא תפקידים כאלה?
חריף: "במשך השנים נחלשה הגישה שרואה בכל התמודדות מכרעת בתחום הספורט מבחן לאומי, שהוא בעל השלכות על היחסים הדיפלומטיים של ישראל ועל דימויה בזירה העולמית. קרוב לוודאי שתופעה זו היא חלק ממגמה רחבה יותר של היעלמות סמלי הלאום מהוויית החיים הציבורית בישראל ומירידת קרנו של האידיאליזם הציוני.
"גורמים נוספים שמן הסתם תרמו לכך הם התבססותה של המדינה בשטחי חיים רבים, התמורות הפוליטיות שהתחוללו בזירה הבין-לאומית לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי וחתימת הסכמי השלום עם כמה ממדינות ערב. עם זאת ניתן להסביר את תחושת הגאווה הלאומית, שמעוררים הישגים ספורטיביים יוצאי דופן, בהמשך עמידתה של ישראל במבחנים קשים תוך כדי חתירה להשגת נורמליזציה קיומית. התגובה הנרגשת של ראשי המדינה והציבור לזכייתם של ספורטאינו במדליות אולימפיות, או לזכיית 'מכבי תל-אביב' בגביעי אירופה לכדורסל, מוכיחה שעדיין רווחת אצלנו הנטייה לראות בספורט אמצעי חשוב של ייצוג לאומי ורכישת כבוד ויוקרה לישראל".
במסגרת
בין יוסי סידר לעו"ד אורי קרוב
ד"ר חגי חריף הוא דמות מוכרת בנוף הדתי תקשורתי. סבו הוא שבתי דון יחייא ז"ל, עורכו של עיתון 'הצופה' למעלה משלושה עשורים. הגנטיקה כנראה השפיעה על הנכד, שנמשך אף הוא לעסוק בתחום התקשורת.
חגי חריף (43) נולד בתל-אביב, אך כשהיה בן פחות משנה עברו הוריו לירושלים שבה הוא מתגורר עד היום עם אשתו עידית ושלושת ילדיו. הוא למד בבית-הספר היסודי 'דוגמא' ע"ש הרב עוזיאל ולאחר מכן התקבל לישיבה התיכונית "נתיב מאיר". כמה מבני המחזור שלו התפרסמו מאז בהקשרים שונים – הרבנים יוסף צבי רימון מאלון שבות והרב עזרא שיינברג מצפת, הקולנוען יוסף סידר ועו"ד אורי קורב מפרקליטות מחוז ירושלים.
בכיתה י"א עבר לביה"ס "הימלפרב" ומחנכו היה הרב ד"ר יהודה ברנדס, שמלמד ב"בית מורשה" בבירה.
שירותו הסדיר עבר עליו בצמוד לרב הראשי לצה"ל, אלוף (מיל') גד נבון ז"ל, ובאולפני גלי צה"ל שבהם ערך והפיק תוכניות יהדות ומסורת. לאחר שחרורו החל להיות מועסק כאזרח עובד צה"ל בתפקידי עיתונאות ותקשורת, וזה שנים רבות שהוא מגיש בגל"צ מדי מוצאי שבת תכנית פופולרית בנושאי יהדות, ציונות, רוח ויצירה. הוא עורך את ביטאון הרבנות הצבאית "מהלכה – למעשה". כמו כן פירסם שלושה ספרים – "תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים", "ציונות של שרירים" ו"פירות האילן" (אלבום היובל של אוניברסיטת בר-אילן).
אין זה סוד שהציונות הדתית נחלקת בשנים האחרונות לזרמים ותתי-זרמים, המרכיבים יחד קשת ססגונית שבקצה האחד שלה נמצאים חובשי כיפות ליברלים על גבול הדתל"שות ובקצה השני חרד"לניקים חמורי סבר. חגי חריף רואה בשבט הציוני-דתי "קליידוסקופ מרהיב, שדווקא המגמות הסותרות שמתרוצצות בתוכו הופכות אותו לבעל חיוניות אדירה, עומק וכוח מפרה".
"כל ניסיון לצקת את בליל ההשקפות והעמדות לתבנית אחת לא יצלח. זה לא אסון. יש מחיר לחיים יהודיים בעולם מערבי וטכנולוגי, ואי-אפשר לחיות כל הזמן בבונקר. האתגר הוא לתעל את חידושי הזמן לאפיקים ערכיים. בסך הכל זה מצליח בצורה יוצאת מהכלל. אי-אפשר לתאר את מדינת ישראל בלי הנשמה שמפיחה בה הציונות הדתית. אני קורא בימים אלה את ספרו של הרב זאב קרוב על פציעת בנו, אהרן קרוב, במבצע 'עופרת יצוקה' ואת ספרה של סמדר שיר על מרים פרץ, אמם של אוריאל ואלירז ז"ל – קורא ומתרגש. מצד שני, אני מסתייג מסקטוריאליות מוגזמת ומטפיחה עצמית על השכם בסגנון 'הציבור שלנו' מעל כולם", הוא מבהיר.
- איפה אתה ממוקם על הרצף הזה שהזכרת?
חריף: "במקום טוב באמצע. יש לי שני בני דודים שלומדים ב'מרכז' וב'הר המור' (ילדיו של עו"ד בני דון-יחייא, אחי אמו של חריף – ט.פ.) וחברים טובים בתנועת הקיבוץ הדתי, ב'נאמני תורה ועבודה' ובמכון שלום הרטמן הפלורליסטי. אני בעד העצמה נשית. להיות באמצע זה לא בהכרח להיות בינוני או פשרני. זה פשוט להתרחק מקיצוניות ולהעדיף את המאחד בין כל העולמות על פני המפריד. בכלל, אותי חינכו לדבוק ב'יהדות של שכל ישר'. התייעצות ברבנים לא צריכה לבוא על חשבון עצמאות מחשבתית. כמו כולם, אני קורא את השו"תים הסלולריים – לפעמים צוחק ולפעמים כמעט בוכה. מותר או אסור לאבא לחתל את התינוקת הקטנה שלו? האם קיים איסור נגיעה כשמעבירים אישה עיוורת את הכביש? כל העניין כבר יצא מפרופורציות. העיסוק ביצר מוגזם. אני מעדיף את היצירה".
24 שנים מלווה חגי חריף את חיל הרבנות הצבאית – הוא עבד 13 שנים לצדו של הרב גד נבון, שש שנים לצד הרב ישראל וייס, ארבע שנים לצד הרב אביחי רונצקי, ושנה (נכון לעכשיו) לצדו של הרבצ"ר הנוכחי, תא"ל הרב רפי פרץ. לאור מערכת היחסים הקרובה שלו עם ארבעת האישים, אני שואל אותו מה מאפיין כל אחד מהם: "הרב נבון היה אדם חד ופיקח, בעל בקיאות עצומה במסכתות התלמוד והשכלה פילוסופית מרשימה, נוח לבריות ובעל לב רחב. הרב ישראל וייס הצטיין בהופעתו הייצוגית וברהיטות דיבורו. הוא נאלץ לעמוד בלחצים עצומים בתקופת ההתנתקות ואף שילם על כך מחיר אישי יקר. לא סתם הוא הצהיר עם שחרורו 'לא להתנתקות אנושית נוספת'. הרב רונצקי העצים את הממד הקרבי בפעילותם של קציני הרבנות, דרש מהם להימצא עם החיילים בשטח ונהג כך בעצמו בימי החול, בשבתות ובחגים. לגבי הרב רפי פרץ, הרי שמדובר באדם מדהים מבחינת יכולת החיבור שלו לאנשים. הכריזמה והחום האנושי שלו, שמלווים בצניעות ובחוסר פוזה, כובשים לבבות".