אריאל זנו, שחקן הפועל חולון, רק בן 19, וכבר מכוון גבוה לפרוץ את הדרך לשחקן דתי בליגת העל, שיתן את העוגן וההזדמנות לדור הצעיר שבא אחריו. "זו מטרה, להיות סוג של פותח את הדלת לשחקנים דתיים", אומר זנו בראיון ל'מצב הרוח'. "יש באמת הרבה כישרוניים במקום הזה שמתפספסים בדרך".
זנו המתנשא לגובה של שני מטרים ידע כבר בגיל צעיר שישחק כדורסל. זה עבר בעורקי המשפחה: "אבא שלי שיחק בגילאים הצעירים, אבל נפצע וקרע רצועה בברך ופרש, ומגיל צעיר הוא הכניס לי את הכדור. בכיתה א' כבר הייתי בחוג ואהבתי מאוד. ממש בגיל קטן, כבר מהחוג בכיתה א', זה היה רציני. בכל הגילאים שהייתי אמרו לי שיש פוטנציאל. אבל רק לפני כיתה י' פנו אלי מהאקדמיה של וינגייט אם אני רוצה לעבור אליהם".
המעבר לוינגייט לא היה פשוט, במיוחד לתלמיד דתי. זנו, שלמד בישיבת בני עקיבא נווה הרצוג, ליד עיר מגוריו אשדוד, הבין שהמעבר לאקדמיה חילונית הולך להיות קשה. זנו התלבט: "זה לשנות את כל החיים, את החברים".
בכיתה י' פנה זנו ללימודים בנווה הרצוג. אבל באמצע השנה משהו עדיין בער בו: "קיימתי שיחה עם אבא שלי, והבנו שאם רוצים שהכדורסל יהיה מקצועי ורציני, אז חייבים לעזוב את אשדוד וללכת למקום יותר רציני".
ההתלבטות היתה בין מועדון מכבי תל אביב שהתרשמו ממנו באימון והציעו לו הצעות מופלגות, מול אקדמיית וינגייט שקשורה לנבחרות: "הלכתי לאימון בוינגייט והבנתי שהם מאוד רוצים בי אבל אני חייב להחליט מהר, תוך כמה ימים. או לשם או למכבי". זנו החליט ללכת על וינגייט: "זו הייתה החלטה קשה. גם עם עצמי. אחרי התייעצות עם אבא ראינו שבאקדמיה בוינגייט יותר מתאים לי, שהם מוציאים שחקנים וכדאי להתפתח שם. גם תמיר בלאט היה שם, וגם יובל זוסמן, שאחרי זה עבר למכבי. החלטנו ששם כדאי".
הפציעות השביתו זמנית
מתי קרה המעבר להפועל חולון?
"הייתי בוינגייט מכיתה י' ושיחקתי שם עד סוף י"ב, גרתי שם והכל. אחרי י"ב התקשר אליי מהפועל חולון עופר רון עוזר המאמן, ואמר שהוא רוצה להפגיש אותי עם דן שמיר. הציעו לי להצטרף למועדון ולהתאמן שם במסגרת של ליגת העל, עם אימונים אישיים וכל המעטפת. אמרו לי שאולי בהתחלה אשחק בהשאלה בקבוצות אחרות, אבל התיכנון איתם היה שיפתחו אותי, ובשנה השלישית או הרביעית אהיה חלק מהקבוצה הבוגרת. הסכמתי. זה מאוד הסתדר לי והתחלתי שם".
אבל המומנטום נעצר קצת אצל זנו, בעקבות שתי פציעות שהשביתו אותו. הראשונה – בגב, שבר מאמץ שגם מנע ממנו להיות בנבחרת הנוער. שנה אחר לאחר מכן הוא עבר ניתוח בכתף, בשל קריעת סחוס שהשביתה אותו: "ת'כלס הפציעה הראשונה הייתה בעיקר בעקבות עומס על הגוף, כי הייתי באקדמיה ושם מתאמנים המון, והייתי טיפה יותר מעמיס על עצמי מדי פעם. זה כנראה סוג של משהו שהתמשך וקרה, ואז פשוט לא יכולתי להתאמן. הפציעה בכתף הייתה חוסר מזל".
כך, לאחר שנתיים בהפועל חולון, הושאל אריאל זנו לעונה הקרובה לקבוצת מכבי שוהם מהליגה הארצית. הסיפור כאן הוא מורכב: מצד אחד זו קבוצה בליגה השלישית, אבל הוא עדיין אמור לחזור להפועל חולון שנה לאחר מכן ויש לו הזדמנות להוכיח את עצמו.
המעבר למכבי שוהם הוא אכזבה או הזדמנות?
"בהפועל חולון לא יצא לי לשחק. התאמנתי איתם, ובתקופה שהיו הרבה פציעות גם התאמנתי איתם הרבה והייתי בעשירייה. אבל לא הייתי רשום במשחקים, גם הייתי בכרטיס כפול ושיחקתי עם בת-ים, אז לא יכולתי להיות במשחקים. אבל אין תחליף לדקות משחק. אחרי שנתיים אם אתה לא משחק אתה לא יכול להתקדם. אני בהרגשה של ללכת לשחק ברמה הכי גבוהה. לכן המעבר למכבי שוהם ממש לא היה אכזבה. זה אירגון שמשקיע בשחקנים צעירים. דיברתי עם השחקנים שם ומאוד המליצו. שמחתי מאוד להיכנס אליהם ואני מקווה שתהיה עונה בריאה. אני אמור להיות שם על תקן של שחקן מוביל. יש לחץ אבל יותר מוטביציה. המון זמן לא יצא לי לשחק עם הפציעה, ויש הרגשה שוואלה, מת לשחק ומת לתת את מה שאני יודע לעשות".
מהמשבר מהפציעה ללימוד בישיבת ראשון לציון
כמו הרבה שחקני כדורסל צעירים, זנו מדבר בצורה מאוד בוגרת ורהוטה, ויש בו הרבה צניעות יחד עם רוח לחימה: "מבחינת האישיות, גם בישיבה וגם באקדמיה, אתה נהיה מאוד ממושמע, כי יש לך לו"ז: אימון בשעה 6 אז צריך לקום לפני ולהתפלל כבר ב-5 ורבע, ואז ללכת לחדר כושר ולאכול ולהתקלח וללכת לבית ספר. יש שם מאוד משמעת. זה נותן לך לעמוד בהכל. אתה מפתח הבגרות".
למרות המעבר מישיבת נווה הרצוג לאקדמיה חילונית ועזיבת החברים וסביבתו, זנו לא ויתר על הקשר ועל החיבור למה שחשוב לו: "אני יכול להגיד שמבחינה רשמית אולי הייתי במקומות אחרים ויצאתי אולי מהישיבה והחברים, אבל לא באמת נפרדתי. גם במהלך השנים, כל שבת ישיבה או חג הייתי בא לישיבה התיכונית, וזה לזכות הישיבה שאף פעם לא אמרו לי לא לבוא, למרות שאני לא לומד שם. גם המחנך שלי מכיתה י', הרב יעקב זיכרי, שהכרתי אותו בחצי השנה שלמדתי שם, נשארנו בקשר עד היום. הוא עזר לי בתהליך. כל סוף שבוע בוינגייט הייתי בקשר עם חברים מהבית, ובימי חמישי ושבתות אני איתם. הלב תמיד נשאר עם החברים. זה מה שהחזיק אותי".
בעקבות אחת הפציעות, מצא עצמו עם הרבה זמן פנוי שהוליך אותו לחבריו בישיבת ההסדר בראשון לציון: "התחלתי ללמוד איתם, ונהייתי ממש מחובר לישיבה. הרבנים והתלמידים שלא הכרתי, קיבלו אותי יפה, בימי חול ובשבתות, ועד עכשיו אני מאוד מחובר. גם בפגרה הייתי נמצא שם המון. למדתי שם הכל: בעיקר גמרא שאני מאוד אוהב עוד מהישיבה התיכונית, אבל עוד דברים. נפתחו לי שם המון עולמות".
עכשיו אתה בצבא. אתה מוצא זמן גם לשחק וגם ללמוד?
"התגייסתי לפני שנה וחצי, ויש לי אותה תקופה עד השיחרור. אבל אני בפרוייקט של ספורטאים מצטיינים שכדאי לדעת עליו. בצבא ראו שהרבה ספורטאים מבוזבזים בכל מיני תפקידים שוליים בצבא, היו באים שעה והיו הולכים, ואני בפרוייקט שאני מהחלוצים שלו, המחזור הראשון, גם חלק מנבחרת העתודה בזה. מפזרים אותנו בבתי ספר ברחבי הארץ ואנחנו עוזרים בחינוך גופני או מדריכים ועוזרים לילדים. אנחנו מגיעים על מדים ומחליפים בבית הספר לבגדי ספורט. אנחנו מגיעים כל יום בין 3-5 שעות, תלוי באימונים. בצבא באים לקראתך בשיבוץ. בהתחלה הייתי במקום שלא כל כך התאים לי, אז עברתי לישיבה התיכונית בגבעת שמואל. הייתי שם סוג של עוזר מאמן של נבחרות הכדורסל, ובעיקר באימונים אישיים, יושב עם תלמידים, וגם מדבר איתם, גם בכללי על החיים, סוג של מדריך לא רק בכדורסל וספורט".
אתה חלק מאיתנו
המאבק לישראלים צעירים על המגרש הוא קשה?
"האמת שבאקדמיה אמרו לנו שמתי שנגיע לתקופה הזו של הבוגרים, שזה לא יהיה כמו בנוער. אנחנו נצטרך להיות יותר אגריסיביים ולהילחם כל דקה על המגרש. אין כל כך שיוויון בקטע הזה. לקבוצות יש אינטרס להביא זרים בגלל המסים וכדומה. גם אם תילחם הרבה – הרבה פעמים יעדיפו את הזר על פניך. זה משהו שהרגשתי בתקופה הזו, למרות שבחולון מעודדים מאוד ישראלים. בכללי, בכדורסל יש הרגשה כזו עם המתאזרחים ומעדיפים אותם ולא נותנים הזדמנות. אני חושב שיש הרבה ישראלים שמתפספסים, ודקה או שתיים על המגרש זה לא נחשב".
אם היתה אקדמיה דתית לכדורסל ברמה גבוהה, היית עובר לשם?
"חלק מהמטרה שלי כשאני משחק, היא להיות סוג של פותח פתח לדתיים. באמת יש הרבה כישרוניים במקום הזה שמתפספסים בדרך. אם היה מקום כזה הייתי הולך בטוח".
אבל כיום, כדורסלן דתי יכול ללמוד באקדמיה חילונית כמו וינגייט?
"כשאתה מגיע אתה חווה דברים שלא הכרת, כמו שיש אוכל לא כשר, או שרוצים לצאת כולם בליל שבת, דברים שלא הכרת בסביבה הקרובה שלך. בהתחלה היו התנגשויות אבל לאט לאט מול החברים נוצר כבוד הדדי. מאוד כיבדנו. בין אם זה היה אור בחדר בשבת, או שאם יוצאים אז חיפשו בשבילי מקום עם אוכל כשר. זה לא היה נעים לי בהתחלה, והייתי אומר להם באהבה: תצאו לאיפה שתרצו ואני לא רוצה להיות הגורם שיבחרו בגללו, אבל הם תמיד היו משתיקים אותי ואומרים לי: אתה חלק מאיתנו ויוצאים כולם".
היו איתך עוד שחקנים דתיים בוינגייט?
"מחזור מעליי היה מישהו דתי שעזב. נשארתי לבד. מבין כל אנשי הפנימיה והספורט הייתי היחידי הדתי. אבל הצלחתי איכשהו עם עובדי המכון לארגן בחדר האוכל מניין מנחה, כל יום. אז זה גם סוג של הצלחה".
נשמע שאתה בכל מקום בא לשנות, גם בצבא ועם התלמידים וגם בוינגייט.
"אני מגיע כדי לשנות. מאוד אוהב את התחום של ההדרכה, אוהב מאוד להיות עם אנשים".
היית ממליץ לילד דתי שחולם לשחק כדורסל, להיאבק על זה, גם אם קשה?
"זה מאוד ספציפי לכל בן אדם. גם על עצמי לא ידעתי. הרב זיכרי, המחנך שלי בישיבה, אמר לי שאני מאוד בוגר ושאני מוכן לזה. אבל יש אנשים שלא מספיק מוכנים לזה, ועם כל הכבוד לכדורסל, יש דברים שבעיניי גם הם מאוד חשובים, ואם זה יתפספס בגלל הכדורסל, זה לא שווה את זה. מי שמגלה רציניות ומאוד בוגר, יכול לעשות את זה. אני גם מחזק אותו. תתן את הכל שלך. בהתחלה בלימודים באקדמיה חילונית זה שוק, ויש גם התנגשויות אולי, אבל אם אתה עומד על שלך – מכבדים את זה. החברים שרכשתי שם הם חברים לחיים".