אני יודעת, לאף אחד כבר אין כוח לשמוע על שבת אירגון. הנושא נטחן. היה. נגמר. שגרה. תודה רבה. אבל, מה לעשות. לי יש עדיין רשמים שבא לי לחלוק אתכם. לדבר את זה. או כמו שהחניכה כאן בבית אומרת: אמא, את חופרת. אתם, יש לכם שתי אופציות. הראשונה לדפדף הלאה ולראות מה שאול אכל השבוע; והשנייה היא, פשוט להתמודד.
אחרי שחודש שלם החיים בחלקם הגדול סבבו סביב איזה חולצה נכתים בצבע שלא יורד לעולם, והגְנֵבה של חצאית טובה כדי שלא תילבש בטעות ותגמור את חייה באיבחת מברשת צבע, לבין חזרות על ריקוד והתרגשויות, הגענו ליום הגדול.
מוצאי שבת. יצאנו מהבית . הנדסנו חנייה בשביל לעמוד שעתיים. כי קודם כל קר. תמיד קר, אם אין גשם, שזה ברוב הפעמים, . יש רוחות אימתניות. הסיבה ששבת ארגוןאירגון ממוקמת בעונה קרה, היא רק בגלל שאם היא היתה בקיץ, היינו מתלוננים: אוף כמה חם בשבת ארגוןאירגון.
אבל במקום להתלונן, שהיינו יכולים להתלונן, אני משתדלת להתרכז במה שקורה מולי, ומנסה לאתר את ילדיי בין כל החניכים החמודים סביב. מאחורי הורים מצקצקי לשון, שכל הזמן רוטנים על עד כמה בזמננו זה היה ערכי. כשאנחנו היינו בשבט הראה, הת"סים היו ת"סים, הדגלנות היתה כמו שצריך. אלה היו ימים. אל תשכחו את הלפידים, ; כן, אלה שהיו חורכים לנו את השיער אחרי הפן, ושורפים את היד כשהם הגיעו לקיצם. איזה ימים. הם נראים לי ממש זקנים ההורים האלה, וגם נשמעים בכלל לא מהדור שלי. אבל כשאני מתבוננת, אני מגלה לחרדת ליבי, שהם שני שבטים מתחתיי. והם הקשישים ממשיכים, : כמה מסודר ויפה זה היה בזמננו. אנחנו ידענו לצעוד. מיצעד היה מיצעד ושבטים היו שבטים, לא כמו השמות שנותנים היום. היו ערכים, היו זמנים (הלו? זמנים ?!), בלה, בלה, בלה, ידה, ידה, ידה. באמת. הורים שנשמעים כמו ההורים שלי, בואו נירגע.
גם בזמננו היה בלגן. אותו בלגן. והיה אותו ארגוןאירגון. כמעט דבר לא השתנה. גם האולטרה היה סגול. רק עכשיו הוא בא באקסטרה לארג'. השונה הוא אנחנו . אנחנו היינו מאוד צעירים, תמימים, אופטימיים ועם ברק מנצנץ בעיניים. בערך כמו הילדים שלנו. הכל היה מושלם ובני עקיבא היה מופת בעינינו לסדר וארגוןאירגון. אחלה ארגוןאירגון. זה רק ההורים שלנו שהתלוננו שבני עקיבא הם ברדקיסטים.
ככה אני מוצאת את עצמי עומדת מכורבלת בקור, מנסה לאתר את ילדיי. והרי מן הידועות היא הוא, שאמא תמיד תזהה את ילדיה בין ההמון. אפילו שהוא מורכב כולו מילדות עם אותה תסרוקת ועם אותם בגדים. לב של אמא תמיד יודע. תמיד מרגיש. הנה הריקוד. אחרי שבועות של חזרות. אני מאמצת את עיניי היטב. הנה היא החמודה, שורה שניה משמאל. אבל לא, . בעצם, היא היתה עם קוקו, . אז הנה היא מאחור. חמודה וביישנית. מה פתאום ביישנית, הבת שלי לא ביישנית. לב של אמא מרגיש, לב שלא אמא יודע. הנה אני רואה אותה קדימה, מובילה. כמו שצריך, מדהימה. איזו בת יש לי . לפתע טפיחה על הגב. אמא אני מחפשת אותך כבר שעה, ; לא, אני לא רוקדת, . ממש לא היה בא לי על הריקוד הזה....
קדימה הידד במעלה.
וסבתא היתה אומרת:
עוד פעם בני הקאצ'קע?
חשבתי שמזמן גמרת עם זה....