קודם שיאכל אדם פת בשיעור של כביצה (56 גרם) יטול ידיו ויברך על נטילת ידיים. אך אם אוכל פחות מכביצה, (פחות משתי פרוסות לחם ממוצעות) יטול ידיו ולא יברך והאוכל פחות מכזית, (פחות מפרוסת לחם אחת) אינו חייב ליטול ידיו אלא יקפיד שיהיו נקיות.
הנוסע לטייל באוטובוס מטיילים לנסיעה ארוכה ואינו יכול ליטול ידיו תוך כדי נסיעה יכול ליטול ידיים קודם צאתו לדרך ויברך המוציא על הפת ולאורך כל הנסיעה יתאפשר לו לאכול מכח אותה נטילה ובסיומה יברך ברכת המזון. וזאת בתנאי שיקפיד שלא יגע בדבר שאינו נקי ואם לא נטל קודם צאתו לדרך או שנגע במקומות שאינם נקיים ואין לו כרגע אפשרות ליטול ידיו, ילבש כפפות או יעטוף את הכריך בשקית ניילון, ודי לעטוף יד אחת, או לחילופין יאכל ע"י מזלג.
החונה ליד אגם או נהר ורוצה לאכול, יכול לטבול את ידיו במקור המים ויברך "על נטילת ידיים". נטילת ידיים צריכה להיות מתוך כלי והכלי יהיה שלם ואף שפת הכלי צריכה להיות שווה בלי שום חריץ ובליטה. והנוטל מקנקנן שתייה שיש בשפתו כמין פיה לשפיכת המשקה, אין ליטול דרך אותה פיה אלא במקום הישר בשפת הכלי ומותר ליטול ידיים מכלים חד פעמיים או מבקבוק.
אין להשתמש בקופסאות קרטון שאינן ראויות לקבלת מים והן נפתחות וכן אין ליצוק מים לתוככי כובע במהלך טיול וכן שקיות ניילון וגומי רכים שכשאין בהם מים, נתבטל חללם, כל צורות אלה פסולות לנטילת ידיים. כשאין כלי אחר גם מצקת יכולה להיות כלי לנטילה.
כמות המים שיש לשפוך היא רביעית בפעם אחת וכלי המחזיק פחות מרביעית (86 גרם מים), לא ניתן ליטול באמצעותו ידיים.
לגבי נטילת ידיים מברז בית ע"י פתיחת וסגירת הברז - פוסקים רבים, החמירו בדבר וטענו שלא ניתן ליטול כך ידיים אך בשעת הדחק ניתן להקל, ויש שהקלו במקום שאין כלי ליטול על ידי העברת היד תחת ברז המופעל על ידיעין פוטואלקטרית, כיוון שהברז מופעל כל עוד היד מונחת תחתיו ונחשב הדבר ל"כח גברא" במשך כל זרימת המים. (כמובן שבשבת ויום טוב אין שום היתר להשתמש בפטנט זה). מים שנשתנו מראיהם או שנעשה בהם מלאכה, אינם ראויים לנטילת ידיים וכן מים סרוחים או עכורים פסולים לנטילת ידיים.
הנוטל ידיו אף שדי ברביעית, יראה למלא את הכלי וליטול בשפע (בתנאי שלא יבזבז מים) שכן הגמרא מברכת שהנותן מים בשפע לנטילה זוכה לשפע ברכה.