כשנפתלי בנט הפך לסופר לרגע והוציא את הספר 'איך לנצח מגפה' (שאמנם לא הגיע לרשימת רבי המכר, אבל עשה לא מעט רעש), קשה להאמין שהוא דמיין שבתוך זמן די קצר כל העצות המלומדות שהוא עצמו הציע יופנו אליו. אבל הפוליטיקה הישראלית היא גלגל ענק מופרע במיוחד, והנה מר בנט יושב במשרד ראש הממשלה בירושלים, ובלי חצי דקה של חסד כבר הגיע גל חדש של קורונה, כאילו ההיסטוריה אומרת לו: "יאללה, נראה אותך".
מוקדם לקבוע, וכנראה שאת התוצאות של מדיניות הממשלה נראה רק בעוד כמה שבועות (בהקשר הזה 1 בספטמבר יהיה חתיכת מבחן), אבל כבר דבר אחד ברור – שום דבר לא ברור...
אחרי 'התו הסגול' ו'התו הירוק' שלמדנו להכיר, עכשיו יצאנו מממלכת הצבעים ועברנו לרגשות: 'התו השמח' – כי הוא אמור להסדיר את ההתנהגות בזמן אירועים ושמחות.
ברור שיש כאן בעיה: מצד אחד שיעורי ההדבקה עולים ועולים, ומצד שני ענף האירועים שכמעט ועבר חורבן מוחלט בזמן הסגרים, לא יכול להרשות לעצמו עוד קיץ שחון. גם הישראלים יתקשו מאד לבטל שוב חתונות ואירועים, ואם חשבנו שהפורמטים הצנועים של השנה האחרונה יקבעו כאן סטנדרט חדש – מבול האירועים של הקיץ הוכיח שאף אחד לא מוותר על עסקת החבילה של 'אולם + 300 אורחים + שלוש מנות + רב + מגנטים + קינוחים'.
אז מה עושים עם הדילמה הזו? יש מילת קסם בפוליטיקה הישראלית: 'מתווה'. מכירים אותה? 'מתווה הכותל', 'מתווה הגיוס' וכו', ובעברית פשוטה זה אומר קומבינה שאמורה לקחת משהו מכל צד וליצור שיטה חדשה. יכול להיות שזה עובד בכל מיני תחומים, אבל ממי שכתב את 'איך לנצח מגפה', הייתי מצפה שיידע, שבכל הקשור לקורונה, 'מתווה' זה שם נוסף לבלגן.
מותר לקיים אירועים עם כך וכך משתתפים, אבל יש 'אירועים בעל סיכויי הדבקה גבוהים', בהם חייבים לעטות מסכות, למעט בזמן אכילה ושתייה. הבנתם? גם אני לא.
כל מי שהיה בחתונה, למשל, מבין ש'זמן אכילה ושתייה' כולל בערך את כל מה שהוא לא החופה, וכל מי שהגיע להופעה יודע שאף אחד לא מתכוון לרקוד עם מסכה על הפנים.
אסור או מותר - כן או לא
טוב, לפחות עכשיו אנחנו יודעים איך יראה הקיץ, נכון? מה פתאום. מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' אש, כבר מזהיר מ"צעדים יותר נרחבים", וגורמים אנונימיים מתחילים לתאר תמונות קודרות ומדאיגות של חזרה ל-2020. שוב אנחנו שומעים אינספור מומחים, אמיתיים וכאלו שהם מומחים בעיני עצמם, מדברים בביטחון ויודעים בדיוק מה צריך לעשות, כאילו שהם עצמם לא היו חסרי תשובות רק לפני כמה חודשים.
אם יש משהו שלמדנו ברכבת ההרים הזו של הקורונה, שהנסיעה בה אורכת כבר שנה וחצי בלי לראות את הסוף, הוא שחוקים והנחיות חייבים להיות פשוטים וברורים. אסור או מותר - כן או לא.
כל ההתפלפלויות, ההגדרות המספריות (זוכרים איך חישבו מטראז' של חנויות כדי לקבוע אם מותר להכניס לשם שלושה עשר או עשרים ושניים קונים?), כל ה'פתרונות היצירתיים' שנתפרו בחדרי ישיבות ונראו סבירים על המצגת הממוחשבת קרסו ברגע שהגיעו לשטח.
הבדיחה הפוליטית מספרת שגמל זה סוס שתכננה ועדה. משל להחלטה המנסה לרצות את כולם ובסוף יוצאת עקומה. בינתיים, מכל המתווים והנחיות יש לנו שיירת גמלים שלמה, וזו סחורה שהציבור כבר לא קונה. הפחד והתבהלה של תחילת המגפה, התחלפו באופוריה של החיסונים, ועכשיו אף אחד לא מוכן לחזור אחורה, לא משנה מה אומרים הגראפים. רוצים שינוי מהיר ויעיל בהתנהגות? יש רק דרך אחת – אכיפה. אל תדברו על מחוייבות וסולידריות, אל תאיימו בעונשים, פשוט תעשו.
אנשים יעטו מסיכה בתחבורה ציבורית אם הנהגים ודיילי הקורונה יורידו את מי שמסרב. מבודדים לא יצאו מהבית אם הם ידעו שממתין להם קנס של אלפי שקלים. אף אחד לא יחשוב להפר הוראות בנתב"ג אם הוא ידע שלא יוכל לטוס יותר בשנה הקרובה. אלו צעדים דרסטיים, אבל הם הוכחו כיעילים. לממשלה הזו ולעומד בראשה אין כבר נסיבות מקלות של תקדים עולמי ומצב חדש לגמרי. קחו את הניסיון שנצבר, תגייסו את התבונה, ובעיקר תפגינו אומץ: דברו ברור בבקשה, כי האחריות עליכם.