הסיפור הארוך והמסובך שנכתב מול עינינו על ישראל והמלחמה באוקראינה, קיבל בשבוע האחרון תפנית חדשה, ואפילו פרק חדש. אחרי שסיימנו (נניח) להתווכח על השאלות איזה צד צודק ובעד מי אנחנו צריכים להיות, ואחר כך על איזה תפקיד צריכה ישראל למלא בזירה הבינלאומית ("פרס נובל לבנט" או "מה אתה נדחף? זה לא העסק שלנו"), הגענו בשעה טובה לסוגיה שאמנם היא מבוססת על ערכים והשקפה, אבל יש לה גם משמעויות ממשיות בכאן ועכשיו שלנו: האם אנחנו מדינת ישראל צריכה לקלוט פליטים אוקראינים.
בואו נתחיל עם המובן מאליו, שלצערי הוא לא תמיד מובן מאליו: כל יהודי, או מי שמוכר ככזה לעניין חוק השבות, צריך לקבל כאן סל קליטה מלא והתאזרחות מיידית, בלי קשר להתקדמות הצבא הרוסי. זה נכון גם בימי שלום, ועל אחת כמה וכמה כאשר עשרות אלפי יהודים נמצאים בסכנה מיידית. אותם אחים לא צריכים להיספר ולהיכלל בשום מתווה או תכנית ממשלתית, ועצם היותם פליטי מלחמה לא משנה דבר בנכונות שלנו לקלוט אותם כאן, במדינה היהודית.
ומה עם אלו שהגיעו לכאן והם לא יהודים, או אפילו לא קשורים למשפחות ואנשים שכבר גרים בישראל? זו כבר שאלה טובה, ובאמת - כמות הוויכוחים והדיונים שהיא מעלה מספיקה לשנה שלמה של תוכניות אקטואליה ועיתונים.
אני מודה שיש סוג מסויים של אנשים שאני קצת מקנא בהם: אלו שעבורם הכל פשוט וידוע מראש, שלא צריכים אפילו רגע להתלבט או לשקול את עמדתם מול הסיטואציה. אפשר למצוא אותם בשני הצדדים: מצד אחד "מדינת ישראל חייבת לפתוח את שעריה לכל אזרח אוקראינה שמגיע הנה", ומצד שני "אם מישהו לא יהודי מלא על פי ההלכה הוא לא בעיה שלנו, שיחפש מקלט באירופה". קשה להאמין, אבל שני הציטוטים האלו אמיתיים לגמרי, וישראלים רבים עומדים מאחוריהם.
לפחות שני מיליון פליטים עזבו את אוקראינה בשבועות האחרונים, והמספרים הללו כמובן הולכים ועולים עם כל יום של לחימה, ובמקביל מתרחשת גם תופעה של עזיבת רוסיה על רקע המצב הכלכלי הקשה והכבדת היד של המשטר. המראות בטלוויזיה קורעי לב: תורים לרכבות, בתי חולים שדה, ילדים ונשים שאיבדו כמעט הכל בכמה ימים, זקנים שבורחים מבתיהם שהפכו למטרה לגיטימית ומוחשית להפגזות רוסיות. נדרשת מאדם מידה רבה של אטימות וערלות לב כדי לקבוע קטגורית שאף אחד מהם לא יכול לקבל מקלט כאן בישראל. מצד שני, אלו שטוענים שכל אוקראיני שמגיע לנתב"ג חייב לקבל לא רק ארוחה ומיטה, אלא גם מעמד חוקי, סכום כסף וסל של זכויות (רישיון עבודה, ביטוח לאומי וכו'), יכולים לומר זאת רק משום שהם יודעים שאין סיכוי שזה יקרה.
יש מלחמות בלי יח"צ
אבל יש עוד משהו, שלא כל כך מדברים עליו. בואו נניח שבסופו של דבר עשרות אלפי אוקראינים ייקלטו כאן כפליטי מלחמה, מה שייתן להם הגנה ומעמד בינלאומי – במה הם בדיוק שונים מאותם עשרות אלפי מבקשי מקלט אפריקאים שאנחנו מנסים להתמודד איתם כבר למעלה מעשור?
סודן ואריתריאה, שתי המדינות מהן הגיעו רוב מבקשי המקלט, נמצאות או נמצאו לאחרונה בתוך מלחמות אזרחים, וחלק גדול מהתושבים החדשים של אזור התחנה המרכזית בתל אביב עברו תלאות וסכנות דומות למה שעברו על האוקראינים. על פי החוק הבינלאומי לפחות חלק ממבקשי המקלט, אותם אנחנו מכנים 'מסתננים' או 'מהגרי עבודה', עומדים בקריטריונים של הגדרת הפליטים, אז למה הם לגמרי מחוץ לדיון הציבורי הזה? רבים יאמרו שזה בגלל גזענות, אבל לדעתי יש כאן משהו אחר. על אותן מלחמות באפריקה לא שמענו, בטח שלא ראינו בשידור חי. לא נשלחו לשם כתבים, אין שם בתי חב"ד או רשתות בינלאומיות שאנחנו מכירים, ומעטים מאד מאיתנו באמת יכולים לדמיין את החיים שם. המרחק הפיזי בין ירושלים לחרטום בירת סודן מעט קטן מהמרחק שלה לקייב, אבל המרחק המנטאלי הוא אדיר.
והמרחק הזה עושה עוד משהו: גם בימים השחורים ביותר של המלחמה באוקראינה, הפסקת אש היא תרחיש סביר, ואפשר לתאר לעצמנו מצב שבו משפחה מקייב או מאודסה פשוט תגיד לנו 'תודה' ותחזור לחיות במולדת שלה. מישהו יכול לחשוב שפליטי אריתריאה וסודן יוותרו על היתרונות של ישראל?