"אין יותר ימין ושמאל", מיהרו לקבוע כל מיני פרשנים וכתבים לנוכח הקואליציות המוזרות שנבנות ומתפרקות במהירות מסחררת, כאילו המפץ הגדול בפוליטיקה הישראלית, זה שכולם מחכים לו וצופים אותו, כבר התרחש ורק אנחנו לא הרגשנו בזה. "גודל השעה מחייב אותנו להתעלות ולפעול על פי האינטרס הממלכתי", אומרים לנו מי שמנסה לחבר בין קצוות שונים, כאילו שלא כל אחת מ-73 שנותיה של מדינת ישראל היתה קריטית ומלאת אתגרים לאומיים.
אז דברים השתנו, והמשחק הפוליטי מתנהל על כל המגרש, כאשר כל קואליציה אפשרית וכל מפלגה היא שותף פוטנציאלי, אבל יש דברים שעדיין נותרו כשהיו: למשל, הגדרת 'הימין הקיצוני'.
אחרי שנתיים של מערכת בחירות אחת מתמשכת, שמטבע הדברים מנסים לחדד בה את ההבדלים בין כל מפלגה, מתבררים שני דברים: ראשית, רוב מוחלט של העם הצביע למפלגות שמגדירות את עצמן כמפלגות ימין. דבר שני, ההבדלים בין אותן מפלגות ימין לא ממש ברורים.
עזבו רגע את ההגדרות, ובואו נחשוב על מהות: בסוגיית ארץ ישראל, למשל, האם יש הבדל בין מיקי זוהר מהליכוד, איילת שקד מימינה, סמוטריץ' ממפלגת 'הציונות הדתית', ויעקב מרגי מש"ס? ומה בדבר הזהות היהודית של המדינה – האם מציגות המפלגות האלו שוני מהותי באופן שבו הן רואות את ישראל? התשובה היא לא. אין כזה הבדל, ואם יש הוא מינורי.
אז איפה המפלגות האלו נפרדות? מתי הופכת מפלגת 'הציונות הדתית' לימין קיצוני לעומת הימין המתון של 'ימינה'? זה קורה כאשר סמוטריץ' ובן גביר ואבי מעוז יוצאים לתקשורת או לטוויטר: סמוטריץ' מאיים על אחמד טיבי בטרנספר ("ערבים כמוך שלא מכירים בכך שארץ ישראל שייכת ליהודים לא יהיו כאן"), בן גביר נכנס לקטטות, ונציגי 'נעם' פורשים את החזון ההלכתי שלהם.
שם הם מפסידים תמיד: כשסמוטריץ' מתחיל לדבר על הפרדה בחדרי לידה, או שהוא מתייחס אל קהילת הלהט"ב בצורה מבזה ומשפילה, כשבן גביר מארגן תהלוכות פרובוקציה באום אל פאחם, הם מפסידים את הציבור. הם הרי יודעים יפה מאד שערבים ויהודים ימשיכו לחלוק את חדרי בית החולים, ושאף הומו לא יחזור לארון או יחליט לנסות טיפול המרה, או שערבי אום אל פאחם ירצו פתאום להגר לסוריה.
כמובן שזכותם של הפוליטיקאים האלו להתבטא, וזו אפילו חובתם, ולצורך הדיון אני אפילו מסכים עם חלק מהטיעונים הללו, אבל בפועל זה פשוט חסר משמעות. האנשים האלו לא נלחמים על זכותם להשפיע, אלא להביע דעות קיצוניות ולפעמים סתם להטריל את המערכת הפוליטית. זה אולי מתאים לרשתות חברתיות ולוויכוחים תקשורתיים, אבל בעולם העשייה זה מכשול, שמשאיר אותם בחוץ פעם אחר פעם.
לא ניתן להחזיר את הגלגל
מה שאנחנו מכנים הימין הקיצוני בפוליטיקה הישראלית, מנהל קרב מאסף חסר סיכוי בשורה של נושאים שהוכרעו מזמן. הניסיונות להחזיר אחורה את הגלגל בתחומים כמו פמיניזם, זכויות להט"ב ויחסי דת ומדינה בישראל נראים קצת פתטיים. הרכבות האלו כבר עזבו מזמן את התחנה, ממש כמו השיח שהיה בעבר על ירידה מרמת הגולן או פינוי כל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.
נדמה לי שזו בדיוק הבעיה של תנועת הציונית הדתית היום. בזמן שיש כל כך הרבה בעיות שדורשות פתרון, כאשר המסגרת הפוליטית הקלאסית שלה מפורקת (מה באמת קרה למפד"ל/הבית היהודי?), המתיימרים לייצגה עסוקים בקטטות בתקשורת.
אני מציע שבמקום לזרוק סיסמאות, שאין כלום מאחוריהן, אולי מוטב שהמודל שיעמוד לנגד עיניהן יהיה דווקא זה של יהדות התורה וש"ס – מפלגות שבאות לעבודה, ודואגות למגזר שלהן. עדיף שחברי הכנסת של 'הציונות הדתית' (לא המפלגה, הציבור) יקדמו דברים כמו זהות הרבנים הראשיים ורבני הערים, תקציבים למוסדות חינוך, ותמיכה במערכות שמזוהות עם הציבור שלהם.
בתקופה הקצרה שבה בצלאל סמוטריץ' כיהן כשר התחבורה הוא זכה לשבחים מקיר לקיר, אפילו מאנשי שמאל מושבעים. שם הוא השפיע, קידם אינטרסים של כל המדינה וגם של המגזר, והצדיק כל פתק שקיבל בקלפי. ברגע שחזר לעמדת האופוזיציה, הוא גם חזר לריב ולאבד את כל הקרדיט שצבר.
בסופו של דבר, הימין לא באמת מתחלק ל'ימין מתון' ו'ימין קיצוני', אלא לאלו שבאים ליצור הסכמות ולהביא הישגים לבין אלו שמעדיפים להישאר טהורים וצודקים בעיני עצמם.
די ברור באיזה צד עדיף להיות. לא?