לבן, אחד מגדולי הרמאים בתולדות האנושות, אומר ליעקב ברגע של התוודות אישית ואמירה של דברים היוצאים מן הלב: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" (בראשית ל', כ"ז).
לבן מכיר בערכו של יעקב כמביא ברכה לביתו והוא מעגן הכרה זו באמונותיו המתמצית במילה 'ניחשתי', שמשמעותה כנראה 'הליכה לקראת נחשים באמצעות התרפים' (ראב"ע). יעקב גם הוא חש שבאה ברכה בביתו של לבן מאז שדרכה שם כף רגלו, והוא תולה זאת בברכת ה' ועונה לו: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (פסוק ל'). לכאורה, יש כאן מערכת יחסים אידילית בין הדוד לאחיין, עם פנייה של לבן ליעקב בלשון רכה ופירגון רב.
אולם כאשר מסכם יעקב את עשרים שנות חייו בבית לבן, בפגישתם לאחר בריחתו מלבן, הוא מתאר זאת בצבעים עזים מאוד וקשים של עינוי פיסי ונפשי כאחד (שם ל', מ'-מ"ב): "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי...וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים, לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".
חיי עבדות, רמאות, יחס לא אנושי ועושק בלתי נסבל. לא כך מתנהג דוד ובוודאי לא דוד שיודע שהברכה באה לביתו בעטיו של אחיינו והוא חפץ מאוד שיישאר אצלו. התייחסות אמביוולנטית זו של הכרה בערכו של זרע אברהם כמביא ברכה מחד; וקנאה, שנאה והתנכלות מאידך, אנו מוצאים כבר בפרשה הקודמת במערכת היחסים בין אבימלך ועמו ליצחק.
הקינאה של הפלישתים כלפי הברכה שיצחק התברך בה, מעבירה אותם על דעתם - גם אם הם מתברכים בה כפי שמוכח בהמשך - והם מסתמים את כל הבארות ובסופו של דבר אומרים לו: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". בתחילה התנכלויות ובסוף גירוש.
אך לא עוברים ימים רבים, והפלישתים חשים שהברכה התרחקה מהם, והם באים במשלחת רם דרג בראשותו של אבימלך לכרות ברית עם יצחק. לשאלתו של יצחק: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם", הם עונים ואומרים: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ...עַתָּה בְּרוּךְ ה'". יחס דו ממדי, קירוב וריחוק משמשים בערבוביה, מצד אחד קנאה ושנאה, וברגע של אמת קיומית הערכה והשתאות.
מערכת יחסים פרדוקסלית זו נרמזת לאברהם כבר בלך לך הראשון: "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", ונאמרה מפורשות בלך לך השני (עקידה): "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
על כגון זה אומר בעל אגדת בראשית (ח', א', כ"י אוקספורד): "אמרו ישראל לפני הקב"ה: לולי שעשיתנו בין הגויים כטל, שכל העולם צריכין לו, לא היינו יכולין לעמוד אפילו שעה אחת שנאמר: 'וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה'" (מיכה ה', ו').
ד"ר עזרא קהלני, רקטור המכללה האקדמית הרצוג