52 שנים חלפו מאז התכנסו לוחמי עוצבת חוד החנית, או בשמם המוכר יותר, צנחני חטיבה 55, בפינה הדרומית של פיסגת הר הזיתים, ברחבת מלון שבע הקשתות (לשעבר אינטרקונטיננטל ירושלים), והחלו לנוע לשער האריות, בפיקודו של הרמטכ"ל לשעבר ומח"ט החטיבה מוטה גור, שעקף את הטנקים שלא היו יכולים להיכנס דרך השער הצר, ונע פנימה ברחוב ויה דולורוזה עד למקום הקדוש ביותר ליהודים, בו שכן וישכון בית המקדש, הר הבית, שם טבע את המשפט המפורסם: "הר הבית בידינו".
ביני וביניכם, ואל תספרו לאף אחד, הר הבית לא באמת בידינו. הוא נמצא תחת ההמצאה הפוליטית פחדנית 'ריבונות ישראלית' ומהומות פלשתיניות אלימות ותכל'ס מנוהל ונשלט ע"י הוואקף בירדן.
בכל פעם בו ניסו יהודים לשוב לכור מחצבתם, ע"ע שרון ונתניהו, פרצו אינתיפאדות ופיגועים בהובלת התנועה האסלאמית/הפלג הצפוני בישראל, וחבריהם מהחמאס. 97 צנחנים נהרגו ו-430 נפצעו בקרב לשיחרור הר הבית, שבסיומו הגיע למקום הרמטכ"ל דאז יצחק רבין ז"ל, שאמר "קורבנותיהם של רעינו לא היה לשווא". האמנם?
אם אשכחך ירושלים
חגנו הלאומי, 'יום ירושלים', לא הפך בפועל לחג ישראלי יהודי, ובטח שלא לאומי. אמנם נחקק חוק יסוד 'ירושלים בירת ישראל', ואפילו נערכים טקסים ממלכתיים חגיגיים, אבל הציבור הרחב, אפעס, לא ממש נוהר בהמוניו לעיר בירתנו. חגו של העם היהודי הפך לחגה של הציונות הדתית בלבד והוא אינו משמש אפילו כחגם של תושבי ירושלים. כפי שפנים רבים לה, גם שסעים וקיטובים רבים מספור לה.
החרדים שחיכו כמונו אלפיים שנה להגשמת הנבואה במסגרתה יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, מתעלמים מהנס ומסתייגים מהחג בשל ההקשר הציוני שלו. תושבי מדינת תל אביב לא ממש מפרגנים. מרבית הציבור החילוני נשאר בעבודה. העם השוכן בציון לא באמת עוסק במשמעות היום, בזהותנו היהודית ובחיבור שלנו לעיר. הפער בידע בנוגע לשיחרור העיר ומשמעות היום בין בני הנוער הדתיים, לאלו החרדים והחילוניים זועק לשמיים.
לשנה הבאה בירושלים?
דווקא ירושלים העיר שצריכה לאחד את כל גווני העם שאינה שייכת לאף פלג ושכל יהודי מטמין פתק בין אבני שרידי המקדש שלה לא מצליחה להפוך לאבן שואבת לאחדות, לקבץ אליה את הציבור אפילו פעם בשנה. ירושלים אמנם כבר בנויה פיזית אבל לצערנו היא גם היום היא מתקשה להתנחל בלבבות. אולי בשנה הבאה.