כשרואים את המספרים המטורפים של התפשטות הקורונה בעולם וגם אצלנו, אפשר לצאת במונולוגים מלאי זעם ותוכחה על השלטון, שלא הצליח לבלום את הנגיף, או על האזרחים שהתנהגו בחוסר אחריות, או על תרבות הצריכה שלנו שבגללה אנחנו חייבים לצאת לקניונים ולנסוע לחו"ל, ואפילו על סרבני החיסון שיוצרים עומס על מערכת הבריאות הציבורית.
הכל נכון, אבל שנתיים אחרי שפגשנו את הנגיף הארור הזה, כשכל העולם מגוייס למאבק במגיפה עם שיטות ובדיקות וחיסונים ותרופות ואסטרטגיות שונות – נדמה לי שרוב האנשים מבינים שיש דברים שאנחנו לא יכולים לשנות: לפעמים הביולוגיה חזקה מכל מדיניות או פטנט רפואי. עם עשרות אלפי מאומתים ביום, להילחם בנגיף זה כמו לנסות לייבש את הים בכפית.
את הים אמנם לא נייבש בקרוב (מי יודע, אולי בעתיד), אבל לפני שבעים שנה ייבשו כאן אגם טבעי ואת הביצות סביבו, והפכו אותו לאגמון, והנה, אותו אזור שוב מראה לנו היום שלמלחמה בטבע יש מחיר.
במקביל לקורונה שלנו, משתוללת בארץ ישראל (ובעולם כולו) עוד מגיפה - שפעת העופות, שהשנה היא קטלנית במיוחד: יותר ממיליון (!) עופות בר ומשק (תרנגולות מטילות, תרנגולי הודו) הומתו בשבועות האחרונים, והיכולת שלנו מול הנגיף הזה קטנה משמעותית מאשר מול הקורונה. נקודה מרכזית בכל האירוע המחריד היא אגמון החולה – אתר הצפרות הכי מפורסם בישראל, שזכה לשם בינלאומי בזכות ריבוי ומגוון העופות שעוברים בו.
העגורים, אחת האטרקציות הגדולות של המקום, הפכו לסמל של הטרגדיה: אלפים מהם מתו במהירות, ובמקום להמשיך לארצות רחוקות הם צפים במים הבוציים ובצמחיה של האגמון. זה לא רק מחזה קשה; הוא גם מסוכן: לדעתם של מומחים לחקר הכינרת, זיהום של אגמון החולה יכול לזלוג לירדן ומשם לכינרת, וזה כבר תסריט מאד קודר.
כשלון הניסיון לשלוט בטבע
איך זה קשור לקורונה? גם כאן יש ניסיון שלנו לשלוט בטבע. אותם עגורים (ועופות אחרים) מתגודדים באגמון החולה משום שמאכילים אותם שם, כדי שלא יפשטו על השדות והמטעים שבאזור, והריכוז הגדול שלהם באגמון מסייע להפיץ את המגיפה.
בעצם, כל הסיפור של המקום הזה הוא ניסיון שלנו לנצח את הטבע: מייבשי הביצות המיתולוגים בשנות החמישים, חוד החנית של המפעל הציוני והפרוייקט הלאומי של המדינה החדשה, היו בטוחים שעם רוח חלוצית ועבודה קשה אפשר לשנות את הארץ ולהתאים אותה לתכניות שלנו. האגם באמת נעלם, אבל התוצאות הסביבתיות היו קשות: פגיעה בבעלי חיים וצמחים, הפרת האיזון האקולוגי של האזור וזיהום מי הכינרת. במבט לאחור, זו הייתה טעות.
מה יקרה באגמון? כולנו מקווים שהמגפה הזו תעבור בקרוב, והתסריטים הקשים על כך שהחולה עלולה להפוך למוקד של מגפת עופות עולמית לא יתממשו, אבל גם אז נצטרך להתמודד עם השאלה לגבי ההתערבות שלנו במרחב. האם אנחנו יכולים להפוך את כל הטבע לגן חיות אחד גדול, מעין שמורה שמתנהגת בדיוק כפי שאנחנו מצפים ממנה? נראה שלא.
כשהאדם ניצב מול רעידות אדמה, גלי שריפות, סערות קור או בצורת קשה, הוא מרים את הראש לשמיים ומנסה להבין מדוע. לפעמים נוח יותר להיות בעמדה הזו, במקום שבו אין לנו שליטה על הטבע, וכל שנותר הוא לקבל בהכנעה את מה שקורה סביב. ולפעמים אנחנו יוצאים לקרבות מול הביולוגיה והאקולוגיה והכימיה, ומאמינים שאת כל מה שקלקלנו אפשר לתקן, ואם רק יהיה לנו עוד קצת זמן, ועוד קצת כסף למחקר, ועוד איזו פריצת דרך מדעית, נוכל לשנות את כל המציאות. אם להאמין לכל התחזיות של מומחי האקלים, זו הולכת להיות המשימה הכי קריטית של הדורות הבאים.
לפעמים זה מצליח, ואנחנו מהללים את רוח האדם והתושייה שלו ליצור ולהמציא, ולפעמים הטבע מכה חזרה ומזכיר לנו את מקומנו האמיתי בעולם. תשאלו את העגורים באגמון החולה.