בגיל 91, ישראל ויסלר, שמוכר יותר בשמו פוצ'ו, עוד ממשיך לכתוב, וממש לאחרונה הוציא ספר ילדים חדש. אדם בן 91 מוציא ספרי ילדים? מסתבר שאצל פוצ'ו, הנפש הנערית שלו קיימת גם בגיל 91. בראשית העשור העשירי לחייו לא נס ליחו, זכרונו צלול, בריאותו איתנה, והעט לא מש מידו. וגם ההומור לא נשחק.
הדור של היום, מן הסתם, לא שמע עליו. הדור שלי, בני 60+, גדל והתענג על סיפורי 'חבורה שכזאת' של הפלמ"ח, הספר שהפך לסרט, על סיפורי המורה הדגול שמילקיהו ועל הילדים שמשחקים בימאים ב'אולי תרדו שם', ספר שגם הוא היה לסרט.
ביוגרפיה שלו בקצרה: נולד וגדל בתל אביב. את לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה הרצליה. נמנה עם הכשרת בית השיטה. התגייס ב-1948 לפלמ"ח ושובץ בגדוד הראשון של חטיבת יפתח, במסגרתה השתתף בקרבות בעמק הירדן ובנגב ונטל חלק במבצע לכיבוש באר שבע. במלחמת ששת הימים שימש נהגו של שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7. לאחר מלחמת ששת הימים היה נהגו של יצחק רבין.
פוצ'ו היה ממקימי קיבוץ נתיב הל"ה. בהמשך למד לתואר באגרונומיה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, ותיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. עבד כמורה לטבע בבית ספר בכפר גלים, כקצין תרבות באנייה של צים, וכמנהל במפעל למוצרי פלסטיק.
בגיל 32 התחתן עם שכנתו הצעירה ממנו ב-10 שנים דיצה מאיר, בתו של בנימין מאיר, ממקימי 'מגדל שלום'. היא נפטרה בשנת 2008. לשניים נולדו שלושה ילדים: עדנה סימנסון מורה בישראל, כיום בת 53. אורי שנפטר מסרטן הריאה ביולי 2013, ובנימין-ימי, גיטריסט להקת הבילויים, שנקרא על שם סבו בנימין מאיר.
משך שנים רבות הסמל המסחרי של פוצ'ו היה השפם העבות שללו. אבל מאז שאורי נפטר, כבר 8 שנים, הוא מגדל זקן.
פוצ'ו, הדור הצעיר של היום מכיר אותך? אנשים יודעים מי אתה ומתעניינים בך?
"המבוגרים זוכרים אותי. הצעירים יודעים עלי בזכות הבן שלי, בנימין ויסלר המכונה ימי, שהקים את להקת הבילויים. כשכותבים עליו, כותבים 'הבן של פוצ'ו'. אבל יש גם בדור הצעיר כאלו שזוכרים אותי. לפני הקורונה עוד הייתי מבקר בבתי ספר, במפגשים עם תלמידים, ואז הכריחו אותם לקרוא את הספרים שלי.
"בשנים האחרונות הרוב חושבים שאני כבר לא חי, אז לא מזמינים אותי. בעבר בתי ספר דתיים הזמינו אותי להרצות אצלם. באתי אליהם בשמחה, כי זה נוער שקורא ספרים. גם הנוער הרוסי קורא ספרים".
כתבת כמה ספרים על הפלמ"ח. גם אתה שירתת בפלמ"ח. כשאתה מדבר עם בני נוער של ימינו, הם יודעים בכלל מה זה הפלמ"ח?
"היו כאלו שידעו. הם שמעו שפלמ"ח זה 'פלוגות מחץ', אבל לא יודעים אם לשייך את זה ליהודה המכבי או לטרומפלדור. אני מספר להם צ'יזבטים, וזה תופס אותם".
הצעירים שמעו משהו על 'פלוגות מחץ', אבל לא יודעים אם לשייך את זה ליהודה המכבי או לטרומפלדור
הם בכלל יודעים מה זה צ'יזבט?
"הם חושבים שזה סיפור מפחיד. אני מספר להם סיפורים אמיתיים. אני מספר להם מה קרה לפלמ"ח אחרי שפירקו אותו. הוא הקים 36 יישובי משלט, שהפכו לקיבוצים".
האמא בספר - זו הייתה אמא שלי
ביום שהייתי אצל פוצ'ו, זכיתי להיות הראשון שקיבל מידיו את ספר הילדים החדש שלו 'צעצועים של הרוח'. את ספרו הראשון, 'חבורה שכזאת', המתאר בהומור את הווי חיי ההכשרה ולוחמי הפלמ"ח, כתב כבר בגיל 19, אך הספר יצא לאור רק שבע שנים אחר כך. הספר עובד לסרט קולנוע בכיכובם של יוסי בנאי, בומבה צור, עודד תאומי וגילה אלמגור. פוצ'ו לא אהב את הגרסה הקולנועית לספרו.
פוצ'ו כתב עוד כ-40 ספרים ומחזות, לילדים ומבוגרים, בהם שיתף את קוראיו מחוויותיו וחיי משפחתו. הספר 'אולי תרדו שם', על חבורת ילדים תל אביבית המאמצת זקן תמהוני, הוסרט בשנת 1964. הפעם פוצ'ו היה מעורב חזק יותר בסרט, לשביעות רצונו.
במהלך השנים כתב כמאה תסריטים לתוכניות הטלוויזיה 'טלפלא', 'שניים בראש אחד', 'זהו זה!', 'הופה היי' ועוד.
"אחד הספרים שלי, 'חבורת מתושלח', תורגם לאנגלית", מספר פוצ'ו. "זהו ספר על איש עם הזקן הכי ארוך בעולם. ראש ישיבה בברוקלין חיפש ספר לתת מתנה לבוגרי הישיבה, ראה ציור של ספר ישראלי שתורגם מעברית ובשער איש תנ"כי, איש עם זקן, והזמין 2,000 ספרים לתת מתנה לתלמידים. הבן של ראש הישיבה ראה פתח ספר וקרא אותו, והגיע לקטע שמסופר שהבלש שלומיאלי לקח את החברה שלו לטיול במכונית בשבת. הרבי נבהל ואמר 'שומו שמיים' וביטל את ההזמנה". פוצ'ו גם כתב חמישה ספרי אוטוביוגרפיה שלו, שנקראים 'בחיי'.
עד כמה הספרים הקלאסיים שלך, 'חבורה שכזאת' למשל, הוא אותנטי?
"הרוב. למשל, הסיפור על האמא שבאה לבקר את הבן שלה בקיבוץ, ומקלחת אותו, זו הייתה אמא שלי. היא כמובן לא קילחה אותי. בספרים האלה הרשיתי קצת לשנות. גם הדמויות של שולה וזיווה ב'חבורה שכזאת' מבוססות על בנות כאלו".
בשנת 2009 הוציא פוצ'ו מהדורה מתוקנת של ספרו 'חבורה שכזאת', בשם 'חבורה שכזאת היינו'. "הפיקוד העליון בפלמ"ח לא אהב את 'חבורה שכזאת', בגלל שהתמקדתי בהווי של הפלמ"ח ולא במבצעים שלהם. הם טענו שהפלמ"ח לא היה רק קומזיצים עם תרנגולים אפויים, או מתיחות אחד של השני".
הם אמרו לך את זה?
"לא. מי שביטאה את זה הייתה נתיבה בן יהודה ז"ל. היא הייתה פייטרית אמיתית. יום אחד תפסה אותי ברחוב ואמרה לי בעיניים נוצצות 'פוצ'ו, איזה מזל שתפסתי אותך. איזה צירוף מקרים מופלא'.
שמחתי, חיכיתי לשמוע תשבחות ודברי הלל, ואז היא אמרה לי: 'אתמול קיבלתי את הקלטת של 'חבורה שכזאת', וקראתי את הספר, וזה חרא של ספר. זה היה פלמ"ח? רק קומזיצים? סחיבות מהלול?' לכן כתבתי את 'חבורה שכזאת היינו', שבו הוספתי על פעולות של הפלמ"ח"
בפלוגה ב' היו 'דוסים' ממקווה ישראל. אהבתי את ה'דוסים' של בני עקיבא, והיום הם השריד של תנועות הנוער שהכרתי
פוצ'ו, מה יוסלה ויוסיניו, גיבורי הספרים שלך על הפלמ"ח, היו חושבים על המדינה במצבה היום?
"זו שאלה שאני לא יודע מה לענות עליה. כשמראיינים אותי ושואלים 'האם כשלחמתם והקזת דמך למען המדינה, חשבת שזה יהיה צביון המדינה?' אין לי תשובה. כי מי חשב איזו מדינה אנחנו הולכים להקים? מספסל הגמנסיה הלכתי לפלמ"ח ולמלחמה, ששתי לקרב והדבר היחיד שפחדתי היה שהמלחמה תברח לי".
היו בכירים בפלמ"ח, כמו חיים גורי, שייקה גביש, שאמרו על המצב במדינה 'לא על זה חלמנו כשלחמנו'.
"אנחנו חלמנו שכולם יהיו קיבוצניקים וייבשו את הביצות. אני לא נמנה על המקטרים מהפלמ"ח. אני כן יכול להגיד, שאני מאד אוהב את בני עקיבא. לפני 3 ימים ישבתי עם חבר'ה מבני עקיבא מרמלה ולוד. הם טיילו והגיעו לבית הפלמ"ח. חיפשו דגם של פלמ"ח'ניק, והזמינו אותי. סיפרתי להם על הקרבות והם שאלו אותי אותן שאלות שאתה שואל אותי".
הכרת חובשי כיפות סרוגות בפלמ"ח?
"בפלוגה ב' היו 'דוסים' ממקווה ישראל. אהבתי את ה'דוסים' של בני עקיבא, והיום הם השריד של תנועות הנוער שהכרתי, בנוער העובד והשומר הצעיר".
איפה אתה ממוקם פוליטית?
"מעולם לא הייתי אדם פוליטי. אני קרוב יותר למרכז".
בסופו של דבר, בפלמ"ח היו אנשים כמו רבין ויגאל אלון ובר-לב, וגם גנדי ורפול. למי אתה קרוב יותר?
"אני לא ראיתי בקרבות את יגאל אלון או את יצחק שדה. אני ראיתי את המ"מ שלי, סיקו. לא התעסקתי עם פוליטיקה".
אתה מספר על היישובים שהפלמ"ח הקים. מה אתה חושב על ההתיישבות ביו"ש?
"אני חושב על זה שיש הבדל עצום בין ההתנחלויות של 48', להתנחלויות של היום. היום המתנחלים תופסים גבעה ריקה, לא מגרשים אף אחד, וכל העולם נגדם, גם בישראל. אנחנו הקמנו ב-48' את יישובי המשלט, וגירשנו ערבים, וגרנו בבתים שלהם בבית נטיף, וכשעברנו לנקודת הקבע הרסו את הבתים שלהם – וכולם היו איתנו.
"אני מצד אחד אוהב מאד את המתנחלים, כשהם עושים את זה מתוך אהבת הארץ. הם צריכים להילחם על התנאים הקשים, וגם עִם העם שלא איתנו. אין קונסנזוס בנושא הזה. מצד שני, אני לא מקבל חלק מהגישה המשיחית שלהם.
"אני מפחד ממלחמת אחים. כשבקבוצה של בני עקיבא שאלו אותי ממה אני מפחד, אמרתי שאני מפחד לא מהאיראנים ולא מהסורים, אלא מאחינו, שלא נדע איך לחיות ביחד".
המורה דאג שהתלמידים יבואו להלוויה שלו
לסדרת הספרים על המורה שמילקיהו מבית הספר החקלאי 'חושחש', יש רקע ביוגרפי שלך?
"את הסיפורים, שיצאו בהמשכים ב'מעריב לנוער' וב'הארץ שלנו', המצאתי. אבל ההווי מבוסס על דברים שחוויתי.
"כשגמרתי את הפקולטה לחקלאות, והייתי אגרונום וחיפשתי עבודה, הכי קל היה להיות מורה לטבע. אמרו לי שבכפר גלים מחפשים מורה לטבע, אבל כשבאתי אמרו שכבר מצאו, והציעו לי להיות מדריך בפנימיה. 'דשדש' המדריך בספר זה אני.
מי חשב בסערת מלחמת העצמאות איזו מדינה אנחנו הולכים להקים? הדבר היחיד שפחדתי היה שהמלחמה תברח לי
"בית ספר 'חושחש' מהספרים זה בית הספר החקלאי כפר גלים. העברתי לשם את המורה שמילקיהו. שמו האמיתי משה צדק, שהיה מחנך שלי בגימנסיה הרצליה. הוא היה איש ארץ ישראל, מורה למתמטיקה שאהב לדבר על הצורך לתרום לקרן קימת, לגאול אדמה ולייבש ביצות ולהקים כפרים. הוא לא מימש בעצמו שום דבר, אבל לדבר על זה הוא ידע.
"יום אחד, אחרי שנים רבות, קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהמורה צדק, שביקש שאם במקרה אהיה ברמת גן הוא רוצה לדבר איתי.
"היתה לי אז וספה. מרוב סקרנות לדעת על מה הוא רוצה לדבר איתי, עליתי על הווספה נסעתי אליו מיד. 'הייתי אתמול בהלוויה של המורה ליפשיץ', סיפר לי על מורה נוסף מהגימנסיה. 'אשתו הלכה אחרי הארון ואמרה לי בצער 'אף תלמיד לא בא להלוויה שלו'. אז החלטתי שאני לא אמות בלי שאיזשהו תלמיד יבוא להלוויה שלי. הכנתי רשימה של 40 תלמידים. כשאמות, אתה תדאג שהם יבואו להלוויה שלי.
"אשתו שמעה את הדברים ואמרה לו: 'משה, השתגעת? אתה קורא לו באמצע העבודה לדאוג להלוויה שלך? אני אביא לך כמה תלמידים שאתה רוצה'. משה ענה לה: 'את עוד רוצה למות אחרי? נדמה לך'. הם התחילו לריב מי ימות קודם.
"יצאתי מהבית אחרי שהבטחתי לו שהתלמידים יבואו להלווייה שלו. הוא חי עוד 25 שנה, נפטר בגיל 90+".
איך שמילקיהו היה מסתדר היום בעידן הפלאפונים?
"כולנו השתנינו. אמנם אנחנו לא מומחים לכך כמו הילדים. אני לא מכניס פייסבוק. הבת שלי רשמה אותי בפייסבוק ואני לא מסתכל בו. אימיילים אני יודע לכתוב, וגם וואצאפ.
"יש פער טכנולוגי עצום. יש קפיצה אדירה, ואנחנו בתחילת המהפך. מי האמין שיהיה מטוס בלי טייס? אני עדיין לא מבין איך אדם מדבר בירושלים ושומעים אותו ברדיו בתל אביב".
המרצים לומדים בגימנסיה
בגיל 91, הוא עדיין לומד בגימנסיה – יום אחד בשנה. "לפני כ-20 שנה באנו לגימנסיה הרצליה", מספר פוצ'ו, "ואמרנו למנהל אריה ברנע, שבגלל מלחמת העצמאות הקדימו לנו את בחינת הבגרות והפסדנו חודשיים של לימודים. אנחנו רוצים שהגימנסיה תחזיר לנו או את הכסף או את הלימודים. ברנע השיב: 'כסף? תשכחו מזה. אבל אם אתם רוצים ללמוד חודשיים, הגימנסיה פתוחה לפניכם'.
"אמרנו שלבוא ללמוד חודשיים לא השתגענו, אבל אנחנו רוצים יום אחד בשנה לקום בבוקר, לקחת ילקוט ספרים וסנדוויץ' וללמוד כמו פעם. ברנע השיב: 'אין בעיה אתם צריכים מורים?'. אמרנו: 'לא צריך, במחזור שלנו יש בה מורים, מהנדסים וארבעה חתני פרס ישראל: גרשון שקד, היועמ"ש לשעבר יצחק זמיר, הכלכלן יאיר אהרוני והקרימינולוג מנחם עמיר. כולם פרופסורים.
"מאז, כבר 20 שנה, אנחנו הולכים לגימנסיה פעם בשנה, ב-15 במאי, יום הקמת הפלמ"ח ויום הקמת המדינה". העיתון שהם מוציאים נקרא 'הלמדווניקים', כי הם מחזור ל"ו בגימנסיה. המחזור שלהם מנה 220 תלמידים. לפני 20 שנה נשארו רק 110.
היום המתנחלים תופסים גבעה ריקה, לא מגרשים אף אחד, וכל העולם נגדם. אנחנו הקמנו ב-48' את יישובי המשלט, גירשנו ערבים וגרנו בבתים שלהם - וכולם היו איתנו
מוסיף פוצ'ו: "השנה כשבאנו ללמוד, כבר הגיעו רק 20 תלמידים מתוך מחזור של 6 כיתות. כשהתחלנו ללמוד היינו בני 73. למדנו 19 שנה, חוץ משנה אחת בגלל הקורונה. הוצאנו תעודת בגרות שניה. יש לנו תמונת מחזור, שבה אנו נראים איך נראינו אז ואיך היום.
"בהתחלה באנו עם הילקוט והסנדוויץ'. בהפסקה עשינו תחרות משיכת חבל עם תלמידי הגימנסיה של היום. הם ריחמו עלינו וּויתרו לנו.
"היתה שנה אחת שבמקום ללמוד, התפזרנו בכיתות בגימנסיה, חוליות של שניים שלושה תלמידים בכל כיתה, וסיפרנו להם על מה שעשינו בגימנסיה, על השירות ב'הגנה' שכלפי חוץ זה נחשב לחג"ם – חינוך גופני מורחב. סיפורים שרוב התלמידים היום בכלל לא מכירים".