"דְּמָמָה, יֵשׁ לָהּ צְלִיל מְיֻחָד. וְרַק כְּשֶלֹּא שׁוֹמְעִים, מַצְלִיחִים לְהַקְשִׁיב לִצְלִילֵי הַדְּמָמָה.
וְהֵם חַדִּים וַחֲזָקִים, רַכִּים וְחַלָּשִׁים, נְעִימִים וּמַצְלִיפִים. הֵם, הַקּוֹל בְּיַחַד.
וְיֵשׁ לָהֵם צְלִיל שֶׁל דְּמָמָה".
את השיר הזה כתב יאיר אורבך, סגן אלוף במילואים, חירש כמעט באופן מלא. לפני 3 שנים, ביוני 2018, כשיאיר אורבך היה במילואים, הוא הרגיש לפתע במהלך תרגיל אוגדתי, ששמיעתו הולכת ונחלשת. זמן קצר אח"כ לקה בחירשות פתאומית ועבר ניתוח להשתלת שתל שבלול. מאז הוא מצוי במסע מאתגר הכולל עיסוק בפרוייקטים חינוכיים והרצאות הנקראות 'נשמע טוב'. תרומתו לקהילה, למרות מגבלותיו, נולדה בעקבות אסון שפקד אותו, כשאיבד את בנו. הוא פירסם ספר שירה בשם 'לב שומע – דרך ארוכה'.
השיר 'דממה' מתפרסם באסופה חדשה בשם 'מוסיפים על האור' היוצאת לאור בימים אלו, בהובלתה של אסתר דגן קניאל. אסופה המאגדת בתוכה שירים, סיפורים ויצירות אומנות, שנעשו בידי יוצרים ואומנים בעלי מוגבלויות מכל רחבי הארץ.
ומתפרסם גם שירה של טלי אטדג'י, חירשת מלידה, נשואה לאדם חירש ואם לשלושה. טלי כימאית בחברת תרופות. הוציאה לאור את סִפרה 'זר פנינים':
"כַּמָּה אַתְּ מְבֻדֶּדֶת, חֵרְשׁוּת יְקָרָה, יִהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה, יִהְיֶה טוֹב.
"כַּמָּה אַתְּ מְבֻדֶּדֶת, חֵרְשׁוּת, חֵרְשׁוּת מַפְתִּיעָה אַתְּ. אַתְּ מְסַלֶּקֶת כָּל שׁוֹמֵעַ סְבִיבֵךְ, סְבִיבֵךְ רַק אוֹר וְחֵרְשִׁים.
"כַּמָּה אַתְּ מְבֻדֶּדֶת, חֵרְשׁוּת, חֵרְשׁוּת מַפְתִּיעָה אַתְּ.
"אַתְּ מַכְתִּיבָה אֶת הַסְּבִיבָה, הַסְּבִיבָה הַמִּתְלַבֶּטֶת אִם לְהַכִּיר אוֹתָךְ, אוֹתָךְ אוֹ אֶת אָחִיךְ, הָעִוָּרוֹן".
מספרת אסתר דגן קניאל: "חברתי רחלי וולשטיין ואני מופיעות מול קבוצות מתנדבים בכל הארץ, במופע המשלב סיפורים ושירים. נתבקשנו להופיע מול מתנדבי התוכנית 'צועדים בעיניים עצומות' ושם קרה לנו משהו. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
"בעברי הייתי מנהלת תרבות וקהילה ובתור פעילה קהילתית ריכזתי גם את תחום המתנדבים. במהלך כל שנותיי כמנהלת קהילה וכמתנדבת בעצמי, פגשתי המון קבוצות מתנדבים – בוויצ"ו, ביד שרה, במכבי אש, במגן דוד אדום, בוועד למען החייל ובעוד ארגונים ועמותות בכל הארץ".
בתוכנית 'צועדים בעיניים עצומות' יש מתנדב לכל אדם עיוור, שמלווה אותו בצעידה משותפת. מספרת אסתר: "נתבקשתי להופיע בפני קבוצת המתנדבים הזו, ונחשפתי לקבוצת אנשים מיוחדת במינה שריגשה אותי מאוד. ניסיתי לחשוב איך אני יכולה לחשוף אותם ואת פועלם בפני הקהילה ויזמתי פרוייקט שנקרא 'מוסיפים על האור'".
במה מדובר?
"בפרויקט 'מוסיפים על האור' הוספנו כביכול נר תשיעי של חנוכה ובו באנו להוסיף על האור, כי כולנו מתנדבים. זה היה בחג החנוכה, בשנה שעברה. את האירוע הינחה אבשלום קור. אירגנו מופע שבו קראנו שירים ויצירות של יוצרים מקומיים. אחד השירים היה של אורית מרטון, הסובלת משיתוק מוחין שפגע קשות בכל מערכות גופה, בהן ראייה והליכה. אורית מונשמת, כותבת באמצעות המטפלת שלה בסימני ידיים ועיניים:
"בֵּין הַנֵּר הָעֲשִׂירִי שֶׁל חֲנֻכָּה, לַנְּשִׁיקָה הָעֲצוּבָה שֶׁל אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים, שְׁעָתַיִם נְסִיעָה רְטֻבָּה וּשְׁחֹרָה
מִפַּז, הֵיכַל הַחֵרוּת חֲזָרָה אֶל הַכֶּלֶא. אַךְ הַדֶּרֶךְ מוּאֶרֶת וְנֹגַהּ הַלֵּב.
אַחֲרֵי חֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים נִצְּחוּ חַיַּי מִסְגְּרוֹת מֻגְבָּלוֹת, וַאֲנִי שׁוּב כְּאַחַד הָאָדָם.
הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא בְּחֶסֶד אָבוֹת, אֶלָּא בִּזְכוּת הָאוֹר שֶׁזָּרַח בְּקִרְבִּי, וּמְבַקֵּשׁ לִזְעֹק אֶת עַצְמִי".
כשקראנו את השיר שהיא כתבה, היא הייתה נרגשת ומאושרת. לימים היא חלתה בקורונה לצערי, ועד היום היא מאושפזת בבית החולים.
"למחרת עברתי על התמונות מהאירוע ועצרתי בתמונה של אותה יוצרת. מפניה השתקף אור מיוחד ואושר עצום שנגרם לה כתוצאה מחשיפת השיר שכתבה לקהל גדול. באותו הרגע נולד חלום".
לראות הרבה פנים קורנות מאושר
החלום הנולד של אסתר, היה להוציא לאור אנתולוגיה: מקבץ של יצירות שנאספות לאסופה אחת המאגדת ביניהם מתחומי אומנות ויצירה שונים.
"בהשראת אותו הרגע בו ראיתי את השמחה והסיפוק על פניה של אותה יוצרת עיוורת. החלטתי שאני רוצה לראות הרבה פנים של יוצרים אנונימיים בעלי מוגבלויות שונות, קורנות מאושר ומלאות בסיפוק. זאת הייתה נקודת ההתחלה של דרך מרתקת ומאתגרת עד ללידה של האסופה 'מוסיפים על האור'".
איך מתחילים לאסוף חומרים כאלה?
"האמת, לא ידעתי מאיפה אני מתחילה. שיערתי שכדאי להתחיל בגיוס המונים. כדי להוציא לאור אסופת יצירות המאוגדות בספר צריך מן הסתם מימון, כסף. במשך שלושה שבועות ניסיתי לגייס כסף מכל מיני גופים, ארגונים ותורמים פילנתרופיים. זה היה ממש קשה והניסיון הזה העלה חרס. לא הצלחתי לגייס סכום כסף משמעותי. אף אחד לא נרתם לסייע לאישה אנונימית שמספרת שיש לה חלום כזה וכזה. כשבעלי ראה את האכזבה שלי הוא הציע שנממן אנחנו את הפרוייקט מכספנו ונראה בזה שליחות משפחתית שלנו. זה בהחלט הקל עליי והתפניתי לעסוק בגיוס היוצרים ובתכנים שימלאו את האסופה", מספרת אסתר דגן קניאל ל'מצב הרוח'.
לחלום אין גיל
אסתר דגן קניאל בת 70, אמא לשניים ונשואה בשנית לשלמה קניאל. התגוררה בשומרון 15 שנה, באלון מורה ובאריאל. לפני למעלה מעשור עברה להתגורר בעיר נתניה. בתחילת הדרך עבדה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. עד שיצאה לשנת חופשה והחליטה להתנדב בבי"ס בעיר קדימה.
"אירגנתי פעילויות וחיבורים בין ביה"ס למתנ"ס הקהילתי ושם התחלתי את דרכי בעולם המתנ"סים", מספרת אסתר.
בעקבות החבירה למתנ"ס החליטה אסתר לשנות כיוון מהחינוך למתנ"ס הקהילתי. היא ניהלה מרכזים קהילתיים, שימשה כסגנית מנהלת המתנ"ס בעיר אריאל והייתה אחראית על אירועים בקהילה. כך התגלגלה למתנ"ס בנתניה ושם נולד רעיון האסופה.
"הייתי פעילה וחברת מרכז במפלגת הליכוד, השתתפתי בוועדות בכנסת למען ארץ ישראל השלמה, סייעתי בקידום החוק 'יצחק יצחקי' - החוק למתן שירותים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים מעל גיל 18", מספרת אסתר. מי יודע, אולי שם נזרעו הזרעים למיזם שהיא עתידה להקים.
מה הביא דווקא עכשיו להוציא את האסופה הזו?
"האסופה היא תולדה של תקופת הקורונה. גם דברים טובים קרו בתקופה המאתגרת של התפרצות הנגיף העולמי. הקמתי ועדת היגוי שהייתה מורכבת מחברים שלנו. סיפרתי להם על המיזם והם נענו והפכו להיות שותפים בהקמתו. בוועדה חברים 24 אנשים, כאשר אחת מהם מונתה לאוצרת הפרוייקט. פרסמנו 'קול קורא' ברשתות החברתיות ובו קריאה לאנשים, לארגונים, לגופים ולמשפחות אשר מכירות מקרוב יוצרים בעלי מוגבלויות, להגיש לנו יצירות מקוריות מפרי עטם.
"פנינו לארגונים של חרשים וכבדי שמיעה, לקויי ראייה, אנשים בעלי שיתוק ילדים ולאט לאט נוצרו קשרים עם גופים שונים שהפנו אלינו יצירות ראשונות לבדיקה. שיתוף פעולה ראשוני נוצר עם בית העיוור, ארגון שלווה וספריית העיוורים. אצלם קיבלנו את הפלטפורמה לפרסום בקהילה שלהם, בדפים, בניוזלטרים וכו'.
"התחילו להגיע יצירות רבות ומגוונות מקשת רחבה של אנשים בעלי מוגבלויות שונות - שיתוק ילדים, חירשים וכבדי שמיעה, עיוורים, מחלות נפש, תסמונת דאון ואוטיזם.
"את ועדת ההיגוי חילקנו לתתי ועדות, כדי שנוכל לפעול בצורה יעילה. הייתה ועדה אשר עסקה באיסוף היצירות ובמיונן, בדגש על איכות, בדיקת התאמה לאופי האסופה, הגבלת כמות מילים וכדומה. כל יצירה עברה תהליך של שלושה מיונים וקיבלה ציון. כל זאת כדי להחליט מה ייכנס לאסופה. מעט יצירות נדחו ואלו שלא עברו את המיונים ודורגו בציון נמוך יכלו להגיש ערער לוועדה חיצונית נוספת שהקמנו", מספרת אסתר דגן קניאל, יוזמת ומובילת האסופה.
מפגשי היכרות בזום
"מכיוון שהכל התחיל בתקופת הקורונה, ערכנו את כל הישיבות והמפגשים בזום כמובן. אחד החשובים שבהם היה - מפגש היכרות שנערך בין חברי וועדת ההיגוי לבין היוצרים. זאת הייתה ישיבה חגיגית ומיוחדת שהשתתפו בה כ-100 איש. הזמנתי מתרגמת של שפת הסימנים שתיווכה את כל הנאמר עבור החירשים וכבדי השמיעה. הקראנו קטעים, הקרנו מצגת שהסבירה על הפרוייקט ומהותו והתהליכים שכולנו צפויים לעבור. כל משתתף הציג עצמו ואת תפקידו במסגרת האסופה. כך הבינו היוצרים לקראת מה הם הולכים. וכך הפך התהליך מההתכתבויות וטלפונים למציאות שקורמת עור וגידים.
"שוחחתי עם היוצרים מידי ערב וזאת הייתה משימה תובענית ולא פשוטה. למשל, אם קיבלנו יצירה בעלת 2,500 מילים וביקשנו לשלוח יצירות עד 700 מילים, היה צורך ליצור קשר עם היוצרת דרך המשפחה ולהסביר את הצורך בקיצור היצירה. הכל נעשה ברגישות ובהתחשבות. הרי לכל יוצר יש את הגישה האמנותית שלו והדרך הייחודית בה הוא תופס את יצירותיו. ההתקדמות הייתה עקב בצד אגודל, עם כל יוצר והסגנון שלו, ומנגד תנאי הסף שהגדרנו לאסופה שלנו. בשלב המיון נכנסו לאסופה 90 יצירות. לאחר מכן היצירות עברו לעריכה ומשם להוצאה לאור שאחראית על הדפסת הספר", מספרת אסתר דגן קניאל בהתרגשות.
"הדרך הייתה רצופת קשיים, שאף אחד לא יטעה לחשוב אחרת. אסופה כזאת לא נוצרת במטה קסם. זה הצריך מכוונות של כל חברי ועדת ההיגוי, תקשורת עם היוצרים ועם המשפחות והמלווים שלהן, ירידה לדקויות ולפרטי פרטים, יצירת תקשורת בינאישית ברמה הכי גבוהה, עדכון שוטף בין השותפים הרבים למיזם, מציאת מענים ופתרונות לתקלות שצצו בדרך, החלפת הוצאה לאור אחת באחרת בשלבים מאוחרים יותר, התייעצויות וישיבות שנערכו אל תוך הלילה ועוד".
אחד השותפים למיזם הוא אמנון שמוש, סופר, מחזאי ומשורר ישראלי. הוא עטור פרסים שהוענקו לו כהוקרה על תרומתו לספרות בישראל. בזקנתו הידרדרה מאוד ראייתו, עד למצב של עיוורון, ולמרות זאת הוא ממשיך לעסוק בכתיבה ספרותית עד היום. בשל עובדת היותו אדם עיוור, הוא כתב יצירה בה הוא סיפר על קורותיו של אדם שמתעוור ומזדקן ומאבד את היכולות שהיו לו בצעירותו. לתיאור הזה הוא קרא גלויה, מתוך אוסף 'גלויות מעולם האמת'.
"נפגשנו עם הסופר אמנון שמוש וביקשנו ממנו לקחת חלק במיזם והוא נענה בשמחה. ואכן, אחת הגלויות שלו נכנסה לאסופה. נפלה בחלקנו הזכות שגם הסופר אמנון שמוש היה שותף למיזם שלנו. כאות הוקרה נסענו לקיבוץ מעין ברוך שבצפון והענקנו לו תעודת 'יקיר האסופה' בביתו", מספרת אסתר דגן קניאל.
בעוד כשלושה שבועות תתקיים בעזרת ה' השקה חגיגית ומרגשת לכבוד צאתה לאור של האסופה 'מוסיפים על האור', באולם ספי ריבלין, בקרית השרון בנתניה. את האירוע תנחה יעל בר זוהר ויכבדו בנוכחותן רוחמה רז ויוכי ברנדס, כולן בהתנדבות כמובן.