שיקולים מעשיים של קדימויות ועדיפויות בקיום מצוות בנסיבות שונות, ואפילו סקרנות עיונית גרידא, מהווים מניע לבחינת מִדרג המצוות. למען קציר האומר נתמקד בזיהוי החמורה שבעבירות, וכנגדה – זיהוי המעולה שבמצוות-עשה, בחינת "סור מרע ועשה [אח"כ] טוב".
חשוב לדעת זאת. ראשית, משום שמצוות מבטאות ערכים, והמושג 'סולם- ערכים' – של אדם, ציבור או השקפה – מבטא את העיקרון שיש עדיפויות ערכיות. שנית, מעבר לעניין ההגותי שיש לסולם הערכים, יש בפועל מצבים בהם חייבים להחליט מהו הרע במיעוטו או הטוב במירבו. לכן חשוב לדעת מהי החמורה שבעבירות, ומאידך מה המעולה שבמצוות: איזה ערך להעדיף ואיזה להקריב במקרים של ניגוד בדיעבד.
יש קני מדה שונים לזיהוי החמורה שבעבירות: סוג העונש, הליכי הכפרה, מספר הנפגעים, הערך העקרוני של העבירה ועוד, – ומכאן נגיע למצוות שניתן לומר עליהן שהן החמורות ביותר: איסורי עבודה-זרה, רצח או חילול-שבת.
אך יש ראיות אחדות כי החמורה שבחמורות מופיעה בפרשתנו, 'אמור': איסור חילול שם-שמים, וכנגדה החשובה שבמצוות – קידוש שם ה'. בספר החינוך הן נמנות כשתי מצוות, ומקור שתיהן באותו פסוק: ויקרא כ"ב ל"ב: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
בפסוק הן נשמעות אולי כעקרון מנחה ולא כמצוות מוגדרות, אבל הפוסקים קבעו אותן כשתיים מתרי"ג המצוות על כל המשתמע מכך – גדרים והלכות.
יש לפחות ארבע ראיות חותכות לדירוג המצווה של איסור חילול שםשמים כחמורה ביותר. נסתפק באחת: "ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש... עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו... עבר על לא-תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר... עבר על כריתות ומיתות בית- דין ועשה תשובה, תשובה ויום-הכפורים תולין, ויסורין ממרקין... אבל מי שיש חילול- השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה מכפרת. (יומא פ"ו).
הבקטעים מהאנציקלופדיה -התלמודית, כותבת לגבי ערך חלול- השם.: " מקורו וגדרו: כל בית ישראל מוזהרים שלא לחלל את השם, שנאמר: ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני-ישראל... הלאו נמנה במנין המצוות. חילול השם הוא ההיפך מקידוש השם...חילול השם קשה מכל העבירות שבתורה (ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט); ומצינו שוויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על חילול השם, שנאמר: ואתם בית ישראל איש גִלוליו לכו עבדו [אבל] ואת שם קדשי לא תחללו... ומצינו בדוד כשברח מפני אבשלום... שאמר: מוטב אעבוד ע"ז – ואחלל את השם אני לבדי – ואל יתחלל שם-שמים בפרהסיא, שיאמרו מלך חסיד שכמותי הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה. וציווה הקב"ה שייהרג אדם ולא יחלל שם שמים.
החומרה בעבירה זו מחייבת אותנו, המזוהים כדתיים, בחיי היום-יום. פוסק הרמב"ם (הלכות יסודי- התורה פ"ה הי"א): "ויש דברים... שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה... דברים שהבריות מרננים אחריו... ואינן עבירות, הרי זה חילל את השם כגון... שירבה בשחוק או באכילה אצל עמי הארץ..., או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ...אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו; ואם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ...ומקבלם בסבר פנים יפות ...ונושא ונותן באמונה, ...ועושה... לפנים משורת הדין... עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו... הרי זה קידש את ה'..."!