קבלת התורה היא רגע מכונן בחייו של עם ישראל, אך גם בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו. התורה מגבשת אותנו כעם, אך גם מגבשת כל אחד מאתנו כאדם. היא הבסיס לחיי יהודי בכלל ובפרט. אין זה פלא ששמירה על ערכי התורה הנצחיים ועל ההלכה כפשוטה, מאפשרת את קיומנו הנצחי, ואף מעוררת כוחות של תחייה לאומית בדורות האחרונים, מפני שהתורה היא הנפש – הדם הזורם בעורקינו ומניע יהודים בכל מקום שהם.
דווקא בתקופתנו – בה חזרנו לארצנו ואדמתנו – אנו רואים שהתורה נמצאת בסכנה קיומית, בעקבות מספר איומים. ראשית, ישנו רצון פסול לשנות את ההלכה ולהתאימה לערכי הגויים. האיום השני הוא, הניסיון לחיות את חיי המעשה ללא צורך להתחבר לתורה. רבים חושבים שניתן לשמור ולקיים מערכת ערכים שהיא מנותקת מספר החיים.
איום נוסף ולא פחות מהותי נוגע לשפת התורה. השפה המופיעה בתוך ספרי הקודש נדרשת לעבור תרגום, פירוש והתאמה למושגי העולם המודרני. התלמוד מכיל בתוכו שפה זרה, ובכדי להשתמש בכלליו ההלכתיים ובערכיו, יש לאפשר לתיאור חיים ארץ ישראלי לחדור אל תוכו. זהו אתגר גדול עם סיכון בצידו, מפני שיש להקפיד על שמירת הציביון המיוחד של התורה, ללא הכנסת גורמים זרים.
במקביל להתגברות התורה בישראל ובעולם, גם מתגברים כנגדה אוייבים שמנסים לכלותה, בדיוק כפי שעמלק מופיע ברפידים. לומדי התורה צריכים לחזק את עצמם ואת העם היושב בציון, מכיוון שרוחות רעות נושבות במחנה, וכלי המלחמה ממשיכים להשתכלל כנגד התורה. יש להקיף ולהעמיק בתורה ללא הזנחת מקצועותיה השונים, ולהעמידה במרכז חיינו, תוך הפנמת התיקון הגדול שבא לעולם על ידה.
בעיית ההתאמה של התורה אל מציאות החיים, אינה חדשה ואינה ייחודית רק לדורנו. כבר במדבר נתקל משה רבינו בשאלה האם יש להפיץ את התורה גם במחיר של הורדתה ממדרגתה. יתרו חותנו הוא שפותר את הדילמה כיצד מתאימים את התורה בטהרתה ומלוא עוצמתה למציאות חייהם של אנשים קטנים יותר.
מעמד הר סיני שאנו קוראים על-אודותיו בפרשתנו, לא היה חד פעמי. גם בבית המקדש – מקום השראת השכינה – התגלתה התורה בין הכרובים. בדומה להר סיני, גם במקדש ירדה השכינה עד לגובה עשרה טפחים. אך בעוד שההר נעשה חול, הר המוריה נעשה הר של קודש לעולמים, והשכינה לא זזה ממנו בכל הדורות כולם.
אם ברצוננו לחזק את התורה, עלינו לשאוף לגילוי מחודש של קדושת ההר ובהחייאת הקשר שלנו להר המוריה. התורה איננה שלמה כל זמן שהמציאות הגלותית היא חלק מחיינו. התורה היא שמביאה לגאולה, בעוד שהר הבית ובית המקדש בבניינו הם הגאולה עצמה.
בימים סוערים אלו אנו חייבים לזכור, שעלינו לבסס את הקשר שלנו לתורה בהלכותיה ללא כל שינוי ותמורה, ולבניין אישי וחברתי במידות טובות. אז נזכה לברכתו של ה' להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
הרב חיים רטיג, יו"ר 'זהות' איגוד המרכזים לזהות יהודית, וראש ישיבת בינות ברעננה