בפתיחת מדרש רבה לפרשת שמות, נדרשה הפתיחה בשמות בני ישראל, והזכרתם יחד עם יעקב אבינו:
"כתיב: חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר (משלי יג). בנוהג שבעולם - אדם שיאמר לחבירו: פלוני הכה בנך, יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר: חושך שבטו שונא בנו? ללמדך, שכל המונע בנו מן המרדות, לסוף בא לתרבות רעה ושונאהו.
"שכך מצינו בישמעאל, שהיה לו געגועין על אברהם ולא רדהו ויצא לתרבות רעה... מה היה סופו? כשגדל ישב לו בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות... כיוצא בו: ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (בראשית כה), לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רידהו... כיוצא בו דוד, שלא ייסר את אבשלום ולא רידהו, יצא לתרבות רעה...
"ואהבו שחרו מוסר (משלי יג) - זה הקב"ה, על שאהב את ישראל, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א), הוא מרדם בייסורין. את מוצא: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ולא נתן אותם להם אלא על ידי ייסורין... וכל המייסר את בנו, מוסיף עליו הבן אהבה שהוא מכבדו, שנאמר: יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך (משלי כט), ואביו מוסיף עליו אהבה, שנאמר: ואהבו שחרו מוסר. לפי ששיחרו מוסר, לפיכך הוא אוהבו.
"את מוצא באברהם שיסר את יצחק... כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב... ואף יעקב אבינו יסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו שלא היה בהם פסולת"...
הרעיון העקרוני שבמדרש, שאדם חייב לייסר את בנו, מובן; אף שאולי אינו מקובל דיו בימינו. אבל הדוגמאות אינן מובנות. מנין שאברהם ייסר את יצחק, ולא את ישמעאל? מניין שיצחק ייסר את יעקב ולא את עשו? ומניין שיעקב אבינו ייסר את כל השבטים, הלא בדברי יעקב אבינו לבניו נזכרו תוכחות רק לראובן, שמעון ולוי?
לכן אנו זקוקים כאן לדברי רבותינו המאוחרים יותר, שתכונתו של יצחק, שהייתה דין ופחד, הייתה שונה ממידתו של אברהם, שהיה איש החסד, אבל מידתו של ישמעאל – הגניבה – היא המשכה והגזמה של מידת החסד. שכן, איש החסד אומר "שלי שלך", והגנב אומר "שלך שלי". כיוצא בזה מידת יעקב, האמת, שונה ממידתו של יצחק, אבל מידתו של עשו – החיים על החרב – היא המשכה והגזמה של מידת הדין, ההקפדה והכעס.
לפי זה, מאמר המדרש אינו מתייחס לייסורים שהאב מייסר את בנו בשבט, שבט ממש או שבט פיו, כשהתנהגותו אינה רצוייה, אלא ייסורים הנובעים מחמת הבדלי אופי וגישה בסיסיים בין האב לבנו. אף שדמות דיוקנו של יצחק הייתה כשל אברהם, מכל מקום לא היה דמיון של אופי ביניהם, אלא של יושר שלם, איש איש על פי דרכו.
כיוצא בזה היה בין יעקב אבינו לבניו, שבטי י-ה, שכל אחד היה אישיות בפני עצמה, ואף אחד מהם, אף לא יוסף הצדיק, לא היה המשך ממש של יעקב אבינו.
סוד דבקות המשפחה בעם ישראל, מראשיתו, הוא בהבדלים האישיים ובייחוד של כל אדם, אב ובן. סוד חינוכי גדול נגלה לנו כאן: אין לעבור על ההבדלים שבין האבות לבנים בשתיקה שבהסכמה, ובמשיכת כתף. יש צורך בשיח ובבירור מעמיק. אם התוצאה תהיה חיזוק דמותו הייחודית של הבן, והיה בכך שכרנו וייחודנו.
-סוף-
הרב שבתי א' הכהן רפפורט, ראש בית המדרש, המכון הגבוה לתורה – בר אילן