התורה בפרשתנו, מצווה על הפרשת חלה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".
המצווה הראשונה לאחר הכניסה לארץ
הפרשת חלה, שהיא מצווה התלויה בארץ: "בבואכם אל הארץ" (הפרשת חלה בחו"ל היא מדרבנן), היא המצווה הראשונה שהצטוו ישראל בבואם אל הארץ. בכל המצוות התלויות בארץ התחייבו רק לאחר 14 שנות כיבוש והתנחלות, ואילו כאן התחייבו מיד: "בבואכם".
לכאורה היינו מצפים דווקא, שביכורים תהיה המצווה הראשונה, שהרי זוהי הראשית וההתחלה של הפרי, או אולי תרומות ומעשרות המשקפים את התוצרת החקלאית הראשונה. מה מיוחד כל כך במצוות חלה? מדוע זו המצווה הראשונה שהצטוו בכניסתם לארץ?
סמוך לאכילה
אפשרות אחת להבין היא, בשינוי מיוחד בפרשה זו שאיננו כתוב בשום מקום אחר בענייני מצוות התלויות בארץ. התורה מגדישה שהחובה היא "באכלכם מלחם הארץ". הפרשת חלה היא השלב האחרון לפני האכילה (אמנם מפרישים מן הבצק, אבל זהו השלב האחרון לפני התוצאה הסופית. (בדיעבד ניתן להפריש גם מן הלחם המוכן). ייתכן שיש לכך אפילו השלכה הלכתית: הבצק צריך להיות מיועד לאכילה (ולא עיסת הכלבים – משנה בחלה א'-ח' וירושלמי שם), או שיש לבצעה רק אם האדם מתכוון לאכול את הלחם (עיין מגן אברהם בתחילת סימן ח').
ייתכן אם כך, שכיוון שהחלה הינה השלב האחרון, השלב לפני האכילה, הרי שהוא קרוב יותר להנאת האדם. אמנם הביכורים והמעשרות קודמים בזמן, אבל החלה קרובה יותר להנאה; קרובה יותר להנאה מאוכל הנחשב כחשוב במיוחד. לכן, דבר זה מקבל חשיבות מיוחדת בהפרשה. צריך כעת לשים לב במיוחד לכך שקיבלנו הכול מהקב"ה. לפני שלב האכילה צריך לזכור שאוכל זה – מתנת הא-להים הוא.
הכול מאת ה'
אולם, ניתן להסביר גם אחרת. החקלאי חורש, זורע ופועל רבות בעצמו. אולם במקביל הוא תמיד מרגיש תלות בקב"ה: גשם, מזג האוויר וכדומה. גם חקלאים טובים, נוחלים לעתים אכזבות קשות. חקלאי גוש קטיף שהצליחו מאוד בגוש קטיף, נחלו אכזבות רבות בראשית דרכם החדשה באזור ניצן (זיקים) או בבקעה. הגידולים שהצליחו בגוש קטיף, קיבלו לעתים מכות קור וכדומה, וכמות גדולה מאוד נהרסה.
הכנת הלחם הינה דבר שרק האדם מעורב בו. לכאורה, אם כל התנאים טובים: הבצק, התנור, המתכון, הרי שיש סיכוי כמעט מוחלט שהלחם יֵצא טוב (אלא אם כן תהיינה תקלות, כמו בכל דבר בעולם). דווקא כאן חשוב לדעת, שהכול מגיע מאת הקב"ה. אפילו במה שנדמה כפעולה מוחלטת שלנו.
לכן, בהפרשת חלה, יתחייבו מיד בכניסתם לארץ. הכניסה לארץ נותנת תחושה של עצמיות, חיים ללא נסים, ללא מן, ללא עמוד אש וענן. דווקא כעת, חשוב להדגיש: גם כשפועלים אנו מכוח מעשה ידינו, גם כאשר אנחנו מרגישים מוצלחים בעסקים ובשאר פעולותינו, צריכים אנו לשנן לעצמנו: כל הצלחותינו – מאת ה' הן! רק מי שיודע ומרגיש זאת, יזכה לברכת ה' בכל אשר לו; יזכה לברכת ה' גם בפרנסתו, גם בגידול משפחתו וגם בבריאותו ובבריאותם, בע"ה.
הרב יוסף צבי רימון, ראש בתי המדרש של המרכז האקדמי לב וראש מכון הלכה והוראה