"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)
השפל אליו הגיעו יחסי יוסף ואחיו, שפל שהביא לשנאה תהומית ביניהם, עד כדי רצון להיפטר מאחיהם, כשהמזימה להשליכו לבוא כרוכה בסכנת נפשות, מעלה את השאלה: במי תלויה האשמה למצב אליו הידרדו, עד כדי כך יחסי יוסף ואחיו?
האם יוסף הוא שגרם לכך: הוא הביא "אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב)? או שמא האשמה מוטלת על יעקב אשר זרע את זרע הקנאה, כשתפר ליוסף כתונת פסים: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (שם, ג)?. לאמור, האם מעשהו של יעקב גרם לשנאה תהומית ביניהם?
לפי הגמרא במסכת שבת דף י' ע"ב, ניתן להסיק שיעקב הוא זה שלא "היה בסדר". הגמרא רואה את העובדה, שיעקב נתן ליוסף יחס מועדף ושונה על פני אחיו, כמעשה בעייתי, עד כדי תליית הירידה למצרים ביחס המועדף שניתן ליוסף:
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת, שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
נראה שלמרות פשט הכתובים לפיו יוסף עצמו מלבה את שנאתם של אחיו אליו, הוא חולם חלומות שתמציתם היא "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ" (שם, ח) והוא ממשיך לספר להם גם אחרי שהם מעירים לו ("וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו... וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו"), חז"ל בחרו, בכל זאת, להדגיש ולבקר את יעקב על התנהגות זו, עד שתלו בה את יסודות שעבוד מצרים. ניתן לראות מפשט הכתובים, כי יעקב שם לב לאנטגוניזם שמייצרים חלומותיו של יוסף בקרב אחיו והוא גוער ביוסף ואומר לו: "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (שם, י) אבל לבד מזאת לא נוקט יעקב שום פעולה אקטיבית למחות כנגד החלומות; הה;פך, יעקב אפילו מקבל את התנהגותו של בנו. הכתוב נוקט בלשון התעלמות מכוונת: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (שם, יא).
למרבה ההפתעה ולמרות שיעקב יושב עשרים ושתים שנה באבל ובצער על אובדן בנו, ומודע לתוצאותיה של הענקת מתנת כתונת הפסים ליוסף, לאחר שהוא נפגש שוב עם יוסף, הוא אינו לומד את הלקח וממשיך לנהוג כלפי יוסף כבן מועדף ומבשר לו: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח ה). מיד לאחר מכן הוא אומר ליוסף בפירוש: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך..." (שם כב). ולדעת המפרשים הסבר הפסוק הוא, שיוסף יקבל את העיר שכם כתוספת, או שיקבל עוד חלק בנחלה. כך רש"י בשם המדרש: "היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים ו'שכם' לשון חלק הוא".
אם כן, רואים אנו, כי העדפתו של יעקב את יוסף אשר מטביעה את חותמה על היחסים בין האחים, נמשכת לכל אורך חיי יעקב, החל בכתונת הפסים אשר התנוססה על גופו של יוסף בצעירותו כדגל אדום, ועד להפיכתו של יוסף לבן בכור רשמי תחת ראובן, לאחר ירידת יעקב למצרים.
ניתן להבחין, כי לאורך כל ספר בראשית קיימת תחרות בין אחים, קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, מנשה ואפרים, כאשר המשותף לכולם הוא שהאח הנבחר לעולם אינו האח הבכור, ורק אחד מבין האחים אשר נבחר, ממשיך את השושלת.
נראה להניח, כי פעולותיו של יעקב, נבעו בין היתר מעצם הידיעה, כי על כתפיו מוטלת האחריות לבחירת ולהכשרת הצאצא ממנו תמשך שושלת עם ישראל כפי שהיה עד כה. ומשכך, ראוי שבחירתו תיעשה גלויה כבר בחייו כפי שנעשה ביחס אליו. ייתכן ויעקב רצה להעביר לבניו מסר, לפיו אדם מגיע להישגים בחייו בזכות מה שהוא, ולא בזכות בכורתו וראשוניותו, ולפיכך גם הקטנים והצעירים יכולים לעלות לגדולה.
בידוע הוא, שכאשר נעשית העדפת אחד הילדים על פני אחיו, בין אם הדבר נעשה במכוון ובין אם בהיסח הדעת, יוצר הדבר מתחים גלויים וסמויים ביחסים המשפחתיים ובפרט ביחסים שבין האחים.
לא אחת נדרשות משפחות רבות גם בימינו אנו, לקבל החלטה בנוגע למינויו של "בן ממשיך", בעסק המשפחתי, ובמיוחד בולט הדבר במגזר החקלאי, בו נדרש מינויו של "בן ממשיך" כתנאי להעברת הזכויות בנחלה - החלטה שמביאה להרס מרקם היחסים בתא המשפחתי וליריבויות בין בני המשפחה לאורך שנים.
תוצואותיה של הענקת "כתונת הפסים" ליוסף, ראויה לשמש תמרור אזהרה לנו כחברה, ובפרט לנו כהורים, בהיותנו אמונים על חינוך ילדינו, ולדרך בה יש לנהוג ביחס לילדינו, מינקות ולאורך כל ימי חייהם.
אין חולק, כי דרך חינוכו של כל ילד, שונה ואחרת בתוך התא המשפחתי המצומצם, ולכל אחד צרכים, רצונות, ודרכי הבעה והתקשרות, המיוחדים רק לו. אך עלינו כהורים להיות ערים ומודעים להתנהגותנו כלפי כל אחד מילדנו וביחס המופגן כלפיהם, וכיצד עשויה התנהגותנו להתפרש על ידי יתר האחים, לבל נמצא עצמנו מעניקים "כתונת פסים" למי מילדנו, גם מבלי שהתכוונו לעשות זאת.