בשלוש פרשיות בספר דברים, שעניינן באופן כללי מלחמה, פותח הכתוב בלשון 'כי תצא'. אלא, שבעוד בשתי הפעמים הראשונות (כ', א'; כ"א, י') הפתיחה היא "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ", הרי שבפרשתנו (כ"ג, י') שינה הכתוב ואמר: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ".
זאת ועוד,. הכתוב בפרשתנו חוזר שבע פעמים על המילה 'מחנה' וקובע אותה כ'מילה מנחה', תוך שהוא מבדיל בין 'תוך המחנה' לבין 'חוץ למחנה'. בדרך זו הכתוב מפנה את תשומת ליבנו לכך, שהפעם הוא אינו עוסק בענייני הכנות צבאיות כאלה ואחרות לקראת היציאה לקרב או בתוצאותיו בחזרה מהמלחמה, כמו ב'פרשת יפת תואר', אלא בשאלה איך צריך להיראות - מבחינה רוחנית ומבחינה חברתית - מחנה ישראל היוצא למלחמה.
המבט הפעם הוא פנימה אל 'תוך המחנה'. משום כך פתח הכתוב בהוראה כללית לכל יושבי המחנה: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", וסיים באמירה כללית: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
הביטויים 'מכל דבר רע' ו'ערוות דבר' מופיעים במקרא פעם נוספת בלבד, ובספר דברים (י"ז, א'; כ"ד, א'), והוראתם באה במשמעות כללית הנתונה במידה רבה לשיקול דעתו של האדם, אבל בתוך הקשר של קביעות נורמות גבוהות של דרכי התנהגות.
כמו שם גם כאן, האמירות הכלליות האלו בפרשתנו הביאו את חכמים לאורך כל הדורות להצביע על התנהגויות כאלו ואחרות שאינן ראויות בכל מקום ובכל זמן, ובמיוחד במחנה המכין את עצמו למלחמה, הן בהתנהגויות שבין אדם לעצמו, הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. אולם דגש מיוחד שמים חז"ל על הקפדה וזהירות, שהאדם ישים על ליבו בתחום הדיבור. וכדבריהם: 'מכל דבר רע' - מכל דיבור רע'. ובמדרש (ויקרא רבה כ"ד): ו"'ְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר' 'ולא יראה בך ערות דבר (דברים כ"ג, ט"ו) - ערות דיבור, ; ר' שמואל בר נחמ' אמר: זה ניבול פה'פה".
כמו כן נאמר בתלמוד הבבלי (כתובות ה', ע"א): 'דרש "דרש בר קפרא, מאי דכתיב: 'ויתד תהיה לך על אזנך?' אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו. בכוח שמירת הלשון להביא את הניצחון על אוייבינו".
ארבע סיבות מרכזיות עומדות בבסיס הדרישה לנורמת התנהגות גבוהה של אלה היוצאים למלחמה: א. "כִּי יְדֹוָד ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" - נוכחותו של ה' (ארון הברית) בקרב היוצאים למלחמה, (ארון הברית) מחייבת חיים של קדושה וטהרה, שיביאו בעקבותיהם את ההצלחה המיוחלת במלחמה. אפשר שביסוד העניין קיימת התפיסה שעם ישראל נלחם כביכול את מלחמותיו של ה' בעולם - המלחמה כנגד אויבי ושונאי ה'.
ב. הבסיס להצלחה במלחמה טמון בפער הרוחני והמוסרי שבין ישראל לאוייביו, וכגודל הפער גודלו של הניצחון. ג. סכנות רוחניות ומוסריות אורבות לאנשי המחנה בגלל אופיו של מחנה צבאי, וכדברי הרמב"ן על אתר, ועל כן מעלה התורה את רף הציפיות מהלוחמים. ד. ומעל לכול, הערבות ההדדית והאחדות של העם, וכגודל הערבות והאחדות בתוך העם, כך עוצמת ההתמודדות מול האוייבים גדלה. משום כך שמו חז"ל דגש חזק על סכנת לשון הרע והדיבור הלא ראוי בקרב העם בכלל ובקרב הלוחמים בפרט.
פרשת קדושת המחנה צריכה להוות לנו בימים אלו של מאבק מול אוייבים קשים ואכזריים, מקור השראה לעיצוב תפיסות חיים, וקביעת נורמות התנהגות ראויות, שיביאו אותנו להצלחה בכל מאבק שיקרה בדרכנו, ובעזרתו יתברך נצא תמיד מחוזקים ומאוחדים.
ד"ר עזרא קהלני, רקטור המכללה האקדמית הרצוג