"ביום בהיר ונהדר יצאו מתוך ההגדה חכם ותם רשע גדול וזה שלא יודע לשאול".
בשיר חינני ומצחיק זה הצליחה נעמי שמר לבטא את הממשות של ארבעת הבנים. הם לא סיפור מההגדה ולא מהאגדות, הם פה ומתהלכים בתוכנו.
בפרשת בא אנו פוגשים שלושה מתוך ארבעת הבנים. חז"ל בנוסח ההגדה הבדילו בין סוגי הבנים, ולא נתנו לנו לשגות באשליות חינוכיות - בדור הבנים יהיו חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
לא תמיד אהבנו את כולם. כשהיינו ילדים ניסנו להתחמק מקריאת הבן הרשע. בשקט ספרנו את היושבים לשולחן ואת הפסקאות כדי לא לקרוא את הבן הרשע. העדפנו את הבן החכם. בסתר ליבנו גם נהנו מהאגרוף שסופג הבן הרשע, כי כך הבנו את ההדרכה "הקהה את שיניו".
כשגדלנו הבנו גם אנחנו, כמו נעמי שמר, שהבנים הללו הם לא סיפור כתוב, הם מציאות מורכבת, מציאות שאי אפשר לחמוק ממנה. הבנים האלה הם הבנים של כולנו, הם יכולים להיות שלי ושלך, ולכן התייחסנו בכובד ראש לשאלות ולתשובות האפשרויות. ומתן האגרוף התחלף בחיבוק של ריכוך, שגם הוא יכול להתפרש כהקהיית השיניים - חיבוק שהופך את השיניים להיות פחות נשכניות.
אבל כשהתבגרנו יותר הבנו שהמפגש הזה יכול להיות הרבה יותר אישי וקרוב, כמו שמסביר את ה'שפת אמת' (ויקרא תרל"ד): "ושאלות אלו יש בכל איש ישראל".
לפי הפירוש הזה, ארבעת הבנים פשטו את דמות האחר והפכו להיות מצבי נפש מופשטים המוכרים לכולנו. והם נקראים בנים כי הם חלקי הנפש שלנו, חלקים שיצאו מאיזון ובכך הפרו את האמונה והחיבור.
מה מפר את החיבור? לפעמים זו החכמה - כאשר הכוח השכלי מנהל אותנו לבד, ואינו מאפשר לחלקים נוספים של הנפש להשתתף, אז אפשר להגיע למצב שכל דבר שאין לו הוכחה אמפירית אינו ראוי ליחס. תפיסה כזו מפרה את איזוני הנפש ואת החיבור למה שמעבר לשכל. התשובה שניתנת למצב הזה, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", היא הזמנה לטעום את הטעם של המצוות, לשתף בחוויית המצוות עוד חלקים בנפש מלבד הכוח השכלי.
הרשע - זה החלק בנפש שמרשיע את עצמו, הביקורת שיש לנו ביחס לעצמנו. ביקורת היא דבר נדרש, אבל כשהיא בהפרזה היא מביאה לייאוש וחידלון. ולכן צריך לרכך את החלק הזה.
התם, מסביר השפת אמת, זה העיוורון שיש לנו ביחס לחסדים ולמתנות החינם שקיבלנו. העיוורון הזה שגורם לנו לייחס אותם לכוחנו, משכיח מאיתנו את היותנו נזקקים לחסד השם וברכתו. ולכן נדרש מאיתנו בחוזק יד להתעורר להכרה הנכונה שהכול מאיתו יתברך.
ושאינו יודע לשאול הוא המצב בו כל כך התרחקנו מעצמנו שאין לנו בכלל הבנות של חיבור ואמונה או תחושות כאלה. הכרה במצב הזה, הבנה שאנחנו לגמרי התרחקנו, היא הפתח להתחלה חדשה שהקב"ה פותח.
ונקראו בנים, מסיים השפת אמת את הפסקה החשובה הזו, כי דווקא על ידי מודעות ודיאלוג פנימי נגמר בניין האמונה.
הרבנית עידית שילה
דיקנית הסטודנטיות במכללת אורות ישראל