סיפור קורח ועדתו, העומדים במרכז פרשת השבוע, הפכו זה לא מכבר לסמל ודוגמה לעד כמה מגונה ולא טובה היא המחלוקת, עד שקרח נענש באופן החמור ביותר על מעשהו. התורה אפילו מצווה עלינו "ולא יהיה כקורח", כשבגמרא מסבירים שמדובר באיסור לאו לקיים מחלוקת "כקורח".
אולם, למרות שכל בר דעת יודע כי מחלוקת היא דבר מסוכן העלול להוביל למקומות שליליים, אי אפשר שלא לשים לב לכך שעולמנו מוקף במחלוקות דבר יום ביומו. כאשר אנו נדרשים לכך ושואלים את עצמנו האם הדבר מותר, יש לנו אין-ספור תירוצים. אנו מסבירים כי לא מדובר בעניין אישי אלא באידיאולוגיה, לצורך מצווה, לשם שמיים, למען עם ארץ ישראל או תורת ישראל.
בצורה שכזו, אנחנו מתירים לעצמנו להיכנס למחלוקות עם כל מי שלא מסכים איתנו או מתנגד לדרכנו והדברים נכונים בחינוך, בפוליטיקה, בתחום המדיני ובכל תחום אחר בחיים. אלא שחז"ל קבעו לנו כלל ברור: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות פרק ה' משנה י"ז).
מחלוקת עושים עם אוהבים
ריבוי חילוקי דעות הוא אחד ממאפייני השיח ההלכתי לדורותיו. עולמם של חכמים משמיע קולות הרבה, מבטא ריבוי דעות ומשקף ויכוח פנימי כמעט בכל עניין העולה לדיון. הווי הלימוד בבית המדרש מתואר לעתים כ'מלחמתה של תורה', המרמזת לוויכוחים והתנצחויות שהם חלק מהותי של חוויית הלימוד, בבחינת מחלוקת שהיא לשם שמים, לבירור האמת ולחשיפת המורכבות של ההלכה, ללא כל נגיעה אישית וללא קידום אינטרסים אישיים וללא ניסיון להכפיש את הצד השני.
לצד היחס החיובי לחילוקי הדעות ההלכתיים, אנו מוצאים גם גינוי למחלוקת ולסיכסוכים אישיים או חברתיים, המכונים בפי חז"ל כמחלוקת שאינה לשם שמים, המציינת סיכסוך הנובע ממניעים אישיים ופוליטיים, והנגוע בריב ובקרע חברתי בתוך הקהילה, בדומה למחלוקת שהכריזו קורח ועדתו כנגד משה, הגורמים להיפרדות הנצים לשני מחנות.
בימים אלו אנו עדים לוויכוחים קשים ומרים בתוך החברה הישראלית. השבטים השונים בעם מנגחים זה את זה על בסיס אישי ונראה שרב המפריד על המאחד. זכותו של כל אחד להיאבק על עמדתו, שכן זוהי הדמוקרטיה במיטבה. אולם הדרך שלנו חייבת להיבנות על שכנוע הדדי, על דיון תרבותי ומכבד ועל הבנה שכל אחת מהדעות, היא חלק מפסיפס ייחודי שנקרא עם ישראל.
ריבוי הדעות מבטא כאמור, חתירה לבירור האמת וליצירת יצירה חדשה המאופיינת בהרמוניה של צלילים. אולם, אסור שיהיה בה מקום לסיכסוך אישי בין החולקים. שכן אף על פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל, לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: "האמת והשלום אהבו".
כוחו של עם ישראל וקיומה של מדינת ישראל, תלויים מאז ומעולם ביחד שלנו. החובה לשמור על מדינתנו ועלינו כעם חזק ומאוחד, מוטלת על כל אחת ואחד מאתנו – ימין ושמאל, דתיים וחילונים, שרים ומחוקקים. מודעות עצמית שכזאת, תאפשר לנו ליצוק ערך אמיתי למחלוקת ולאפשר לנו להמשיך להתנהל, מאוחדים, כעם אחד וכקהילה אחת.