לקראת שנת השמיטה תשפ"ב, שתתקדש עלינו בשבוע הבא בפרוס ראש השנה, נחשפה בימים אלה עדות בעניין השימוש שנעשה בקהילת יהודי ירושלים בשנת השמיטה לפני 111 שנה, בשיטת 'אוצר בית דין', לצורך הזנת יהודי ירושלים באותה שנת שמיטה.
מדובר במסמך נדיר ביותר שלא נודע עד כה על קיומו. המסמך, שמוצע למכירה בבית מכירות פומביות 'מורשה' בירושלים, מהווה את הבסיס ההלכתי והציבורי להקמת ביה"ד שיפעיל את אוצר בית דין לאותה שנה, ומעיד על עצם הפעלת שיטת אוצר בית דין לטובת הזנת האוכלוסיה היהודית בשנת השמיטה (בניגוד לטענות כי מדובר ב'המצאה חדשה'), והוא גם מעיד שמנהיגי הקהילות השונות הכירו בצורך לדאוג לאספקת מזון סדירה לירושלים של הימים ההם.
הצורך הקיומי באספקת מזון לציבור היהודי ירושלים, בעידן של טרום ימי העדה החרדית, הוביל להקמת בית דין משותף לשלושת בתי הדין הנפרדים שפעלו בעיר – של חסידים, של פרושים, ובי"ד עצמאי של רבי יהושע לייב דיסקין. על המיסמך חתומים באופן נדיר דייני שני בתי הדין - פרושים וחסידים: רבי משה נחום וואללענשטיין ורבי צבי פסח פראנק מבי"ד פרושים, ורבי ליפמן דוד שובקס ורבי אברהם דוד הכהן מבי"ד חסידים; אליהם הצטרפו רבי ישראל יעקב יעבץ הרב דקרעמנצ'וק (שלא כיהן בתפקיד רשמי, והצטרף לחותמים רק בעניינים הנוגעים אל הכלל) ורב הקהילה החרדית רבי יוסף חיים זוננפעלד.
במסמך ממנה ביה"ד את ר' יהודה צבי קאהאן, לאסוף בשם בית הדין את פירות המטעים והגנים, עבור אוצר בית דין: "הרה"ג הנ"ל ממנה אותנו... לפקח על דבר בצירת הענבים ולקיטת הזיתים והשקדים מאילניו... מקח היין שימכור יהא פחות ממקח שלקח בעד היין בשנה שעברה.. הזיתים והשקדים לא ימכור כלל וישלחם לפה ירושלים ביד עניים...".
המסמך ההיסטורי הנדיר מוצע למכירה במחיר התחלתי נדיר של 500 דולר. הוא במצב תחזוקה סביר, עם חורי תיוק בצידוד והדבקות דבק סלוטייפ מאחוריו.
התנגדות החרדים מול 'דרך המלך לכתחילה'
יצויין כי סביב שיטת אוצר בית דין, כמו גם סביב שיטת 'היתר המכירה' שצידד בה הראי"ה קוק, קמו עוררים וטענו כי מדובר ב'המצאות חדשות' שרוח ההלכה אינה נוחה מהן.
כיום נוטים בציבור החרדי, בעיקר במרכז הארץ (לא כולל ירושלים), וחלקים ידועים בציבור הדתי לאומי, להעדיף שיטה זו על פני היתר המכירה. לעומת זאת מתנגדים גם היום רבני העדה החרדית לשיטת אוצר בית דין ואינם נותנים הכשר למוצרי אוצר בית-דין, פרט לאתרוגים לסוכות.
הביקורת כנגד שיטת אוצר בית דין, שבדורות האחרונים התפתחה הודות לתמיכת החזון איש בה, ולאחריו הרב יוסף שלום אלישיב, זצ"ל, גורסת שלא ייתכן שאוצר בית-דין הוא המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה, מפני ששיטה זו אינה נזכרת בפסקי הראשונים העוסקים במצוות השמיטה. גם אנשי הכנסת הגדולה לא הזכירו שיטה זו, והעדיפו להשאיר חבלי ארץ "בחוץ לארץ", כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. גם בתלמודים אין זכר לאוצר בית דין, ולא ברמב"ם. הראי"ה קוק הגדיר את אוצר בית-דין רק 'זכר לשמיטה', כי "מצד עצמו אין בו כדי סמיכה". הוא ציפה שלעתיד לבוא אפילו השיווק לא ייעשה דרך אוצר ב"ד: "לא נעלם מעיני ה'קסם' שיש באוצר בי"ד... לצערי, כמו תמיד ב'קסם' - אין זה אלא אחיזת עיניים ומקסם שווא".
בשמיטות האחרונות נכנס גם הציבור הדתי לאומי לשימוש בשיטת אוצר בי"ד, בעקבות תמיכת הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו, זצ"ל, שתמכו בהקמת בית-דין 'אוצר הארץ', שפעיל מאוד בתחום זה רבנים נוספים שהביעו תמיכה באוצר בי"ד הם הרבנים שאול ישראלי, זלמן נחמיה גולדברג, זצ"ל, ויבלח"א הרבנים יעקב אריאל, דב ליאור, יובל שרלו, זאב וייטמן, זלמן מלמד, עזריאל אריאל, ועוד.
הנימוק העיקרי לתמיכה כיום באוצר בי"ד הוא שכיום, בניגוד למקובל בימי קדם כשלכל משפחה היה משק חקלאי צמוד לביתה, מרוכזים הגידולים בפריפריה, כך שלרוב האזרחים אין אפשרות להגיע אליהם וליהנות מפירות ההפקר. לפיכך השליחות שמבצעים עבור הציבור שליחי אוצר בי"ד, היא המענה היחיד לקיום המצווה. נימוק נוסף: חובת השמיטה היא שלילת הבעלות הפרטית על הקרקע. חובה זו מתקיימות בהידור כאשר הקרקע מועברת ע"י החקלאי לניהול ביה"ד לטובת הציבור. "זהו לא פתרון דחוק, אלא דרך המלך לכתחילה. הוא מבוסס על הנחת יסוד שהיא בעצם נשמתה של השמיטה", כתב הרב יעקב אריאל בתשס"ז.