לא די להיות טוב. צריך גם להוכיח – קודם כל לעצמך ואחר כך לאחרים – שאתה באמת ראוי לתואר הזה: טוב. הקושי לעמוד במשימה הזאת הוא במיוחד כשהטוב הנדרש ממך הוא גם להיות אחד שלוקח אחריות על אחרים, מי שראוי למלא את התפקיד המיועד באופן טבעי לגדול שבין בני הבית: הבכור או הבכורה.
יעקב אבינו יוצא אל העולם הגדול "ארצה בני קדם", במצב של נחיתות מוסרית מבחינת ההסברה. הוא מואשם שהוא רימה את אחיו הגדול, עד כדי כך שהוא מוכרח לסתום את פיו בשעה שלבן מרמה אותו, ומנמק את רמאותו במשפט נלעג: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". לבן רומז לו שאם יתבע את זכותו, יזכירו לו שהוא – הצעיר - העמיד את עצמו תחת הבכור.
על מנת להוכיח את צידקתו של יעקב, את היותו ראוי לבכורה, מזמנת לו ההשגחה את הולדתם של ארבעה בכורות, מארבעה אימהות: ראובן, דן, גד ויוסף. כבר בבכור הראשון, ראובן, מתבררת עליונות הבכורה במשפחת יעקב על פני זו של עשו. מפרש רש"י: "רבותינו פירשו אמרה: ראו מה בין בני (ראובן, הבכור) לבן חמי (עשו) שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף, ולא עִרער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור".
בכורתו של עשו משמשת לו עילה להרוג את אחיו, בעוד שבכורתו של ראובן מחייבת אותו לאחריות כלפי אחיו. דן, הבכור של בלהה, עולה על ראובן, כי הוא נולד לכתחילה כדי שייוולד לו אח מרחל, להציל אותה ממצוקתה. למעלה מזה גד, בכור זלפה, שנולד כדי שיתווספו בנים ללאה, לא מתוך מצוקה. יוסף עצמו, שראוי היה לקרותו 'אסף', על שם אסיפת חרפת אמו, נקרא יוסף, כי "יוסף ה' לי בן אחר". הוא הבכור הראשון שנולד על מנת שיוולד לו אח מאביו ומאמו כאחד. מתוך כך מובן הכתוב "והיה כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב ללבן: שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי". וברש"י שם: משנולד שטנו של עשו.
היכולת לראות דווקא בזולת את המוקד של החיים, מהווה את המבחן האמיתי של המנהיגות. העילית האמיתית היא זו שאינה פועלת למען עצמה אלא למען האחרים.
עזרא היא תנועת נוער השואפת להיות אליטה משרתת. עם ישראל זקוק לאידיאליסטים המבקשים להתמלא בכוחות חיים אדירים של תורה ושמחה, שיפיחו רוח חדשה ורעננה בקרב החברה כולה ויובילו אותה לחיים ערכיים יותר, לאור תורת ה', הקמה לתחיה בארץ ישראל ובמדינת ישראל, בעזרת ה' ובישועתו.