זה היה בדיוק בליל יום הכיפורים לפני 70 שנה בדיוק, בבית הכנסת הגדול של שכונת נווה שלום שעל גבול יפו-תל-אביב. הצדיק הירושלמי רבי נוח גד ויינטראוב, מגדולי אוהבי ארץ ישראל וממקימי היישוב מגדל עדר בין ירושלים לחברון, באזור שיקרא לימים גוש עציון, ציווה לעכב את תפילת כל נדרי – "אפילו עד חצות הלילה".
הציבור הרב שהתכנס נרגש ואפוף חרדת יום הדין, באולם בית הכנסת בציפיה לאמירת כל נדרי, בליל כל נדרי של שנת תשי"ב (1951), ארבע שנים לאחר הקמת המדינה, נדהם לרגל עיכוב התפילה הכל כך חשובה. עד מהרה התבררה הסיבה להוראתו של הצדיק: בבית הכנסת נכחו שני יהודים שניהלו סיכסוך ארוך שנים ביניהם, והדבר העיב על השלום ועל האווירה בבית הכנסת ובשכונה. הצדיק רבי נח גד, שהתגורר אז על גבול תל-אביב-יפו, ניסה לפשר בכל כוחו – ולשווא.
משכשלו כל מאמציו, החליט רבי נח גד לנצל את שעת כל נדרי המרטיטה, כדי להשכין שלום בין היריבים. היה זה לאחר שספרי התורה הוצאו מההיכל וההתרגשות בשיאה. גם אלו שאינם פוקדים בכל השנה את בית הכנסת היו בקהל וציפו להכרזת החזן: כל נדרי!
ואז, רגע לפני שבקעו מפי החזן המילים המרגשות של כל נדרי, עלה על בימת הקריאה הצדיק רבי נח גד והכריז בקול נרגש, שהלילה לא ייגשו להתפלל את תפילת כל נדרי, עד שאותם יהודים ניצים יתפייסו ביניהם. "אם יהודים לא יכולים להתפייס ביניהם ולמחול אחד לשני, ואין יום הכיפורים מכפר עד שיתפייס עם חברו, אין טעם להתפלל ביום כיפור", הכריז הצדיק לבוש הקיטל ועוטף הטלית, באזניהם המשתאות של באי בית הכנסת.
לא היה אחד שהעז לערער על קביעתו של הצדיק. "היה אפשר לחתוך בסכין את המתח שהשתרר מאז ההכרזה הבלתי צפויה", סיפרו המתפללים בזכרונותיהם. אבל הניצים סירבו, למרות המעמד, להתפייס.
כך חלפה שעה ארוכה בדממה מתוחה. אחד הניצים, שהיה לקראת 'שבירה', הסכים להתפייס, אבל חברו התעקש ונותר בשלו. אבל משראה שהוא אישית גורם לעיכוב התפילה, החליט בצעד של רצון טוב לצאת מבית הכנסת, ולאפשר את לפתוח בכל נדרי.
הקהל הקדוש היה בטוח שבכך הגיעה לסיומה סאגת כל נדרי. אבל הצדיק רבי נח גד לא ויתר. הוא קם ממקומו, דילג במהירות לעבר אותו יהודי שכבר הספיק לעזוב את סף בית הכנסת. "אתה יכול לצאת וללכת", אמר לו בקול נמרץ, "אבל תדע לך שאם לא תסכים לסיים היום את המחלוקת, אתה תישא באחריות על כך שיהודים לא יתפללו הלילה את תפילת כל נדרי".
המילים שיצאו מלב מפי הצדיק רבי נח גד, המסו את לבבו של אותו יהודי. הוא ניצב מהורהר על מקומו והחליט לחזור על עקבותיו. יחד עם רב נח גד, הוא צעד לעבר מקום מושבו של יריבו המר ולעיני הציבור התפייסו השניים בדמעות ונפלו איש על צוואר יריבו-רעהו.
רק אז נחה דעתו של הצדיק רבי נח גד ואור גדול זרח על פניו: 'אור זרוע לצדיק'. נשברה גם המחיצה של ברזל גם בין עם ישראל לאביהם שבשמיים, אמר רבי נח גד. וכך אירע שתפילת כל נדרי בשכונת נווה שלום, החלה באותו ליל יום הכיפורים באיחור רב, בשעה שבבתי הכנסת האחרים כבר סיימו מזמן את תפילת ליל יום הכיפורים. "תפילת כל נדרי כזאת", העידו המתפללים, "הייתה בהתעוררות מופלאה של תשובה ומעשים טובים שכמותה לא חווינו מעולם".
בדיוק שלוש שנים לאחר מכן, ב-ז' בתשרי תשט"ו (1954), נלקח הצדיק הירושלמים, רודף השלום, לבית עולמו ונטמן בבית הקברות של זכרון מאיר בבני ברק.
היישוב הראשון בגוש עציון
רבי נח גד עלה ארצה מהעיר רדומסק שבפולין, לאחר שחזה את חורבנה של יהדות פולין והתבטא בעלייתו שבארץ ישראל תהיה פליטה. לפני עלותו ניהל קמפיין בקהילות פולין למעלן העליה לארץ. בשנת תרפ"ד (1924) הגשים חלומו ועלה ארצה, באנייה שבה הפליג לאלכסנדריה גם רבי אברהם מרדכי אלתר מגור. מאלכסנדריה נסעו ברכבת והגיעו לירושלים בי"ז בשבט תרפ"ד, 23 בינואר 1924.
בירושלים החליף את בגדיו לקפטאן הפסים כמנהג אנשי המקום, ומרוב חיבתו לעיר כינה עצמו בכתביו 'הירושלמי'. היה מגדולי תלמידיו של המקובל רבי חיים שאול דוייק הכהן זצ"ל והוציא בהוראתו את קונטרס תיקון היסוד. כמו כן היה מקורב לרבים מגדולי ירושלים ורשם תורות מפיהם, שפירסם בשמם בכתביו. הוציא למעלה ממאה ספרים וקונטרסים בכל מקצועות התורה וחיבר עשרות שירים לכבוד שבת ומועדים, וכן קינה על מאורעות תרפ"ט. כולם פורסמו בספריו.
בשנת תרפ"ו (1926) היה ממקימי חברת 'זיכרון דוד', שעסקה בהקמת היישוב מגדל עדר בין ירושלים לחברון, באזור שיקרא לימים גוש עציון.
התאמץ מאוד להעלות את בני משפחתו לארץ ישראל. בשנת תרצ"ה (1935), בעת ביקורו השני בארץ של רבו האדמו"ר מסטריקוב, ניסה להניא אותו מלחזור לפולין. בשנים האחרונות לחייו עבר לגור ביפו. בשבוע הבא, ז' בתשרי יצויין יום ההילולא שלו במשכנות החסידים בכל רחבי הארץ.