יהדות

"הפסקתי לטבול כי היה פשוט מגעיל"

לטאות, קירות מקולפים, חרקים במים, רטיבות והזנחה ארוכת שנים - אלו חלק מהתיאורים של נשים המגיעות לטבול במקוואות שונים ברחבי הארץ. ארגון טהרת המשפחה נרתם למאבק והוביל מהפיכה של בנייה ושיפוץ מקוואות ברמה של ספא ובית מלון. התוצאות בשטח: זינוק במספר הטובלות מדי חודש – כולל נשים רבות שאינן דתיות

  • הדר גולובינסקי
  • פורסם 31/08/21
  • 21:58
  • עודכן 01/09/21
המקווה ביישוב כלנית אחרי השיפוץ
צילום: קובי כץ

נושא שמירת טהרת המשפחה לרוב אינו נדון ומדובר בפרהסיה הציבורית. הטבילה וההיטהרות האישית מדי חודש, נשארים ומדוברים בדרך כלל בין האישה לבן זוגה או חברותיה הקרובות. עובדה זו הביאה לכך שכמעט ולא עולים לסדר היום חוויית הטבילה הנשית ומצב המקוואות בהם טובלות הנשים מדי חודש. אך בשנים האחרונות החליטו  נשים רבות לזעוק 'עד כאן'.  לימינן נרתם לסייע המרכז הארצי לטהרת המשפחה שמוביל מהפכה בשטח, שכבר נראית בעשרות מקוואות מפוארים בכל רחבי הארץ.

"הייתי הולכת לטבול שם בלית ברירה, וכשהיתה לי אפשרות - אז  נסעתי לטבול במקומות אחרים", מתארת שלומית (שם בדוי) את התחושות שליוו אותה כשהיתה מגיעה לטבול במקווה ביישוב כלנית שבצפון הארץ, "הכל ישן, רטיבויות, קירות מתקלפים, מזגן שבקושי מקרר בקיץ ומחמם בחורף, הרגשתי שאני צריכה להתקלח כשהייתי חוזרת הביתה, שזה לא משהו שאמור להיות".

המציאות הזו משקפת את המציאות במקוואות רבים בארץ. עירית מצרפי מתגוררת במושב משען הסמוך לאשקלון ומלווה שנים ארוכות נשים צעירות בתחילת חיי הנישואים שלהן. כעת, לאחר 50 שנה בהן לא שופץ המקווה במושב, הגיעו מבחינתה מים עד נפש: "המקווה מזעזע. אני מתביישת לקחת לשם נשים היום. נשים שטובלות לראשונה אני בשום אופן לא לוקחת אותן לשם, אלא נוסעת איתן למושבים אחרים. לא איכפת לי באיזו שעה. העיקר שהן לא יטבלו פה. קטן, צפוף, לטאות מסתובבות, קירות מקולפים, חרקים במים. זה כבר לא עניין של תחזוקה של הבלנית".

"כל כלה שמגיעה לפה לא חוזרת יותר"

המרכז הארצי לטהרת המשפחה הוא כמעט הגוף היחיד בארץ כיום, שמנסה לתת מענה לסוגיה. הארגון מוביל בשנים האחרונות מהפכה אדירה בשטח ובונה מקוואות מפוארים ברמה של ספא ובית מלון במקומות שונים ברחבי הארץ. הארגון אינו מתוקצב ופועל באמצעות תרומות בעיקר מאנשים פרטיים. חשוב להבין, עלות בניית מקווה בישראל כיום עומדת על לפחות 2 מיליון שקלים, כשעלות שיפוץ מקווה הינה בין 500,000 ל-600,000 ₪. מדינת ישראל באמצעות משרד הדתות מקציבה בבניית מקווה סכום של כ-1,000,000 ₪, ועבור שיפוץ כ-150,000 ש"ח בלבד. לרוב גם המועצה המקומית מממנת חלק מסוים מהסכום, ולעיתים אין תקציב כלל. כך שעיקר המימון בגובה של לפחות מאות אלפי שקלים מגיע מארגון טהרת המשפחה.

המקווה במושב משען

 

מסביר מנכ"ל המרכז עקיבא ויינר: "יש לנו עשרות פרויקטים בתהליכי תכנון ובניה, ועוד רשימת המתנה ארוכה של מקוואות שמחייבים שיפוץ או בניה מחדש באופן מיידי. גם ברשתות וגם דרך השטח - נשים פונות אלינו עם תיאורים מזעזעים. ידינו קצרה מלהושיע.ב גלל המצב החמור אנחנו במקרים רבים מתחילים בתהליך השיפוץ והבניה למרות שעדיין אין בידינו את המימון המלא, כפי שקורה כרגע במשען, ומתפללים שהוא יגיע תוך כדי התהליך. ראינו ישועות ב"ה", ויינר מודה לבורא עולם.

לא מדובר רק במושבים או יישובים. כך לדוגמה מנסים בארגון לסייע גם לבניית מקווה חדש בעיר נס ציונה, בה המקווה מעורר דחיה וגועל אצל הנשים הטובלות.  "כל כלה שבאה לפה לא חוזרת יותר. אנחנו נותנים לכלות כרטיס טבילה חינם לשנה והן מחזירות אותו אחרי הביקור הראשון", מספר ראש המועצה  הדתית דוד רחמים. "נשים מתלוננות על חוויה זוועתית במקום".

כמעט כל אישה יכולה להעיד שמדהים לראות בעת הביקור במקווה שהטבילה מצליחה לחבר אליה נשים מכלל המגזרים: חרדיות, דתיות לאומיות, מסורתיות וחילוניות. "אני לא אישה דתיה, אבל המשמעות של המצווה חשובה ואני מקיימת אותה מאז החתונה. אני רוצה להרגיש הרגשה טובה, שיהיה לי כיף לעשות את המצווה, ולא בתחושה של 'לא בא לי'", מסבירה שלומית מהיכן נובע הקושי הגדול. שלומית לא נשברה, אבל נשים שאינן דתיות פשוט מפסיקות לטבול או שמוותרות על הטבילה לאחר הביקור הראשון טרם החתונה.

עקיבא שמע את הדברים באופן אישי כשהגיע לכלנית לפני שנה. אישה שראתה אותי בסיור שם, אמרה לו: "עד לפני 4 שנים הייתי מגיעה לטבול באופן קבוע והפסקתי כי היה פשוט מגעיל ולא הייתי יכולה". חברתה סיפרה עד כמה דוחה המקום כשנשים פשוט הפסיקו לטבול. "הבטחתי להן במקום, שבתוך שנה המקווה ישופץ מן היסוד". לפני מספר ימים נחנך ביישוב מקווה מפואר, או כפי שתיארה שלומית: "זה נראה לי 'וואו', לא אמיתי, ברמה של בית מלון".

זינוק במספר הטובלות

אחרי כמעט כל שיפוץ, הבלניות מספרות על זינוק במספר הטובלות. שרה פינין המשמשת כבלנית במקווה חדש שחנך הארגון בפוריה עילית לפני כשנתיים: "נשים מדברות וזה עבר מפה לאוזן וחברה מביאה חברה ויש חוויה מאד טובה. המקווה נבנה במקום צדדי וסגור כך שיש פרטיות לכל אחת.  יש לא מעט נשים צעירות שהגיעו וניסו פעם ראשונה והיתה להן חוויה מיוחדת, והן ממשיכות להגיע באופן קבוע. התחלתי מכלום והגעתי ל-50 טבילות בחודש".

 

הארגון חנך לאחרונה גם מקווה חדש בעיר נהריה שעבר שיפוץ לאחר הזנחה רבת שנים. "אני עצמי לא דתייה. אני הולכת למקווה בזכות בעלי. הרבה לפני שהתחתנו הוא אמר לי: 'אני רוצה שנשמור על טהרת המשפחה. אני רוצה שכמו שאני אוהב אותך, ה' יאהב אותנו'. לכן הלכתי גם למקוואות הכי מוזנחים", מתארת גלית פרץ, שטובלת כבר כמעט 20 שנה, את התחושות לפני השיפוץ. פרץ גם מכירה נשים שפשוט הפסיקו להגיע. "מגיעים ליום הזה פעם בחודש, את מחכה לו, מצפה לאווירה נעימה, רומנטית, את מרגישה מלכת העולם, ופתאום זה. אם בעלי היה רואה איפה טבלתי, הוא היה נרעש".

 

מקווה בנהריה
מקווה בנהריה
צילום: אלי קובין

המציאות היום השאירה את פרץ נפעמת. "חידשו כמעט את כולם, עשו אותם יפהפיים. הם נראים כמו ספא של מלון יוקרתי. בעבר כשהייתי רואה כלה באה לטבול, הייתי שומעת אותה מרחמת על הנשים שטובלות במקווה באופן קבוע. עכשיו זה השתנה. לפני כמה ימים הייתי במקווה והייתה כלה. המקום היה כל כך מהמם והחוויה כל כך אסתטית, שראיתי את העיניים שלה ושל החברות הרווקות שלה, וידעתי שהייתה לה ולהן חוויה טובה".

תגובות