לפני מספר שנים, התארחתי באחת השבתות באכסניה בעכו. כחלק מהפעילות נערך סיור בעיר, בידי אחד המרצים הטובים, שהכיר את ההיסטוריה והגיאוגרפיה על בוריה. בין היתר סיפר על שחרור העיר במלחמת העצמאות בידי גדוד 22 של חטיבת כרמלי.
שאלתי אותו: "אתה יודע שהכוח ששחרר את עכו היה המחלקה הדתית של גדוד 22?"
המדריך, הבקי והמנוסה, פקח עלי עיניים תמהות: "המחלקה הדתית? מעולם לא שמעתי עליה".
אני מניח שהוא לא היחיד – וכאן מדובר במדריך ידיעת הארץ בעל ידע מופלג. היתה מחלקה כזו, המחלקה הדתית של גדוד 22 בחטיבת כרמלי. אלו הלוחמים ששחררו את חיפה, עכו, הגליל ועוד. זו היתה מחלקה שרוב לוחמיה גדלו בחיפה, בוגרי סניף בני-עקיבא בחיפה.
הכתבה הזו באה למלא חוב של כבוד ללוחמי המחלקה הדתית הנשכחת. רובנו מכירים, בעיקר בזכותו של אלתר ולנר, את סיפור הפלוגה הדתית של החי"ש בתל-אביב, ובזכותה של אביטל אייכנר את הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני. מעטים שמעו על המחלקה הדתית של חטיבת כרמלי, זו שבין לוחמיה היה גם האדמו"ר מקהילת ויז'ניץ בחיפה, הרב אליעזר הגר זצ"ל (עליו כתבנו ב'מצב הרוח' בחודש אייר תשע"ב). זו שבין לוחמותיה היו גם בנותיהן של חשובי הרבנים בחיפה, בהם הרב יהושע קניאל והרב משה סגל, זכר צדיקים לברכה. היו זמנים...
בגדוד הזה לחם כמפקד כיתה (מ"כ) גם אבי, אפרים הוברמן ז"ל.
את לוחמי המחלקה הדתית של גדוד 22 המצוטטים בכתבה הזו, שלרובם כבר מוצמד התואר ז"ל, הכרתי אישית. היום אני מצר על כך שכאשר הדבר היה אפשרי, לא תיעדתי את סיפוריהם, לא הקלטתי אותם ולא הסרטתי אותם – את החיילים הפשוטים, הלוחמים, לא את המפקדים. משהו בהיסטוריה הזו אבד. כשאני הייתי ילד בחיפה, הגיעו אותם לוחמים מהמחלקה הדתית בערב יום הזיכרון לבית הספר בו למדתי, לספר לנו, הנוער החביב, על חוויותיהם ועלילותיהם במלחמה. כתלמידים, כמו כל הילדים, לא בדיוק התרשמנו מהתיאורים. העדפנו את שובבות הנעורים על פני הקשבה לעלילות גבורה של כמה 'קשישים מהפלמ"ח...' (הם היו אז בני 40, כן?) היום, למגינת הלב, כבר נדיר למצוא מי שיכול לספר בגוף ראשון על מלחמת העצמאות. חיילים ותיקים כן מתים.
תחבורה בימי שישי כדי לא לחלל את השבת
עוד לפני החלטת האו"ם על הקמת המדינה, התגייסו הצעירים החיפאים לאירגון 'ההגנה'. את האימונים הראשונים ביחידות החי"ש (חיל-שדה) קיימו ברחבת הטכניון בחיפה, ובהמשך בתחנת מכבי האש. זה היה היסוד של המחלקה הדתית.
אחד הלוחמים, יואב רוזנבלום יבדל"א, מספר בחוברת שכתב לילדיו ונכדיו, 'סיפורי סבא יואב', כי "תחנת מכבי אש, שברחוב פבזנר בחיפה, שימשה לבסיס ההתארגנות של המחלקה בשנות המנדט הבריטי. את גרעין המחלקה היוו חניכי 'בני עקיבא', 'הצופים הדתיים' ונוספו אליהם מהנוער הדתי שזה הגיע ארצה אחרי שואת אירופה".
את אימוני השדה עברו בקיבוץ רמת-יוחנן. לוחם אחר, בנימין אילן ז"ל, כותב בספרו האוטוביוגרפי 'נחלת בנימין' כי "חלק מהאימונים היו בשבת, כי בשאר השבוע האנשים עבדו".
"כדי שלא לחלל שבת שלא לצורך, הסיעו אותנו בהסעות מאורגנות לרמת-יוחנן בימי שישי, ושם גם היה לנו אוכל כשר"
והוא מוסיף: "את אימוני השדה, במסגרות של גדוד ומעלה ערכנו בקיבוצים ובכפרים. לפעמים היה צורך לנסוע בשבת. אנחנו, הדתיים, לא נסענו בשבת. לכן העמידו לרשותנו בסופי שבוע, ביישובים העבריים שבסביבות הערים, תחבורה בימי שישי, על מנת שלא נחלל את השבת. כך יכולנו לתת את חלקנו ולמלא תוכניות האימונים אשר הוטלו עלינו".
משמרות מעורבים של לוחמות ולוחמים
גדוד 22 החל את פעילותו עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה, באיוש עמדות ההגנה בחיפה שחצצו בין האיזורים היהודים לערבים, ובאבטחת דרכי התחבורה בעיר כנגד הכנופיות הערביות – כל זה עוד לפני שיחרור חיפה. "המשמרות היו מעורבים - בחור ובחורה", כותב בנימין אילן בספרו. "הנשק היה מוחבא אצל הבחורה, כי הבריטים נמנעו מלחפש אצל נשים. בסיום המשמרת היינו חוזרים הביתה. בחלק מהעמדות פעלה שיטת 'המיטה החמה'".
כעשרה ימים לפני חג הפסח תש"ח, חודש לפני קום המדינה, נשלח הגדוד, והמחלקה הדתית בתוכו, להשתתף בקרבות על רמת יוחנן. הקרב, בין ה-13 ל-16 באפריל 1948, נערך מול לוחמים דרוזים, גבה קורבנות רבים לכוחותינו, אבל עלה גם לדרוזים בעשרות הרוגים ופצועים. הדבר הביא לשינוי בעמדת הדרוזים בישראל, שעברו לברית בין היהודים והדרוזים בישראל.
רוזנבלום מספר על דילמה נוספת שעמדה בפניהם, כלוחמים דתיים: הביאו להם לקראת הקרב על רמת יוחנן פרוסות לחם עם נקניק. מחשש שהנקניק לא כשר, הדתיים לא נגעו בו. בתום הקרב שמע על כך רב הסמל הפלוגתי, בחור חילוני, והרים קולו על החיילים: "אני סיכנתי את עצמי להגיע בעיקוף עצום לחיפה לרחוב הרצל. קניתי, בכספי הפרטי, כמה נקניקים אצל 'אורבך' הכשר, ואתם לא אכלתם!"
שנים רבות, מספר יואב רוזנבלום, לא סלח להם הרס"פ על המעשה הזה. יותר מכך: כששמע על כך הרב הראשי של חיפה, הרב יהושע קניאל זצ"ל, שבתו היתה לוחמת במחלקה, הוא נזף בהם בחיוכו המקסים: "תראו מה 'הפסדתם'. אם הייתם רעבים, ורעב זה היה עלול לפגום בכושר הלחימה שלכם, הרי גם חזיר הייתם יכולים לאכול. נוסף לזאת, חילול ה' היה כשפגעתם והעלבתם את חברכם המסור שכה דאג לכם, והוא אדם חילוני!"
מחיאות כפיים ברחובות חיפה
אחד הלוחמים בקרב על רמת יוחנן היה תושב חיפה בשם יהודה שהם ז"ל. בקרב הוא ניצל בנס, נס כפול - כי באותו ערב הוא התחתן עם חברתו חדוה ע"ה. יהודה עוד היה בעיצומו של הקרב, והמיפקדה שלחה משוריין לשדה על מנת לשלוף אותו מהשדה שיוכל להתכונן לחופה. שאר הלוחמים שוחררו רק בערב, ועם הנשק ועם בגדי הקרב שעליהם השתתפו בטקס החתונה.
למחרת, בי"ב בניסן תש"ח, יום לפני ערב חג פסח, נערך אחד הקרבות שהיה גולת הכותרת של הגדוד המחלקה - שיחרור חיפה. מספר בנימין אילן ז"ל:
"צעדנו ברחובות חיפה ממש כצבא סדיר על ציודו המלא. לפתע שמענו מחיאות כפיים. באווירה המחושמלת צצו יהודים, שהיתה להם זאת הפעם הראשונה שהם רואים צבא עברי עם נשק בגלוי, ולבבם רחב משמחה. זאת היתה הפעם הראשונה שצעדנו עם נשק גלוי ברחובות, ואנשים עמדו בצידי הרחוב ומחאו כפיים בהתלהבות"
לוחם אחר, יהודה כוכבא ז"ל, כתב על השמחה הזו בחוברת 'שנת מאבק לגדוד' שיצאה שנה אחרי המלחמה: "הרגשה זו היתה מהולה בפחד הטבעי, אולם מאידך שמחים היינו שאנו מעצבים את פני ההיסטוריה".
יהודה כוכבא מספר על שימוש שנעשה בקרב הזה באמצעי לחימה חדש: חביות נפץ. "וכאן אני רואה כדור עצום מתגלגל וחברי לוחש לי: 'אלו הן חביות – פטנט חדש'". היו אלו מצופים של חיל הים ממולאים בחומרי נפץ, שגולגלו במדרגות. בהתפוצצותם הם השמיעו קול נפץ עז ותו לא. אבל ההשפעה הפסיכולוגית שלהם על הערבים היתה עצומה.
הקרב הקשה היה על 'בית חורי' – אחד הבתים המפורסמים של חיפה, שהיום כבר לא קיים. על מקומו הוקם המרכז המסחרי הגדול 'מרכז הנביאים'. המחלקה הדתית שפרצה כיתרה את הבית והשתלטה על שתי קומותיו התחתונות. אל הקומה השלישית נבצר מהם לעלות – החיילים העירקיים שהתמקמו בו צלפו לעברם, ומנעו מהם את המשך כיבוש הבית. הם חוסלו רק אחרי שאחד המפקדים, יהושע ברנד הי"ד, החליט בניגוד לפקודה מפורשת לשרוף את הבית באמצעות בקבוק מולוטוב. למה בניגוד לפקודה? כי הבית היה שייך להסתדרות, וראשי ההסתדרות ביקשו לשמור על שלימות המבנה, גם במחיר של חיי לוחמי צה"ל. בקרב על בית חורי נהרג אחד הלוחמים מהמחלקה, יצחק הרטמן הי"ד. יואב רוזנבלום לא בוחל במילים בחוברת שכתב: "מיטב חברינו נפלו במלחמה לשיחרור הבית, אבל הפקודה היתה: לא לשרוף!! רק אחרי שנפלו לוחמים נוספים עלה הבית בלהבות, כי בעינינו, אנו הלוחמים, דם קודם לבית!! רק במוחם המעוות של ה'אדיאליסטים' של התקופה ההיא, בית שווה הרבה יותר מדם. בית שווה כסף. הרבה כסף!"
ספר התורה ניצל
הקרב הבא היה בבית הכנסת 'הדרת קודש', שהיה בעבר בית הכנסת המרכזי של חיפה, שבו התפלל הרב יהושע קניאל זצ"ל, הרב הראשי של חיפה. עם פרוץ המלחמה השתלטו עליו ערביי חיפה, וחיללו אותו בצואה מרוחה על הקירות. במהלך הקרב הצילו הלוחמים ספר תורה משריפה, בשעה שאחד הלוחמים הסתכן ועלה חשוף עם הספר לגג בית הכנסת.
בשעות הצהרים של י"ג בניסן תש"ח, 22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. את סיפור הקרב תיאר ד"ר יוסי ויליאן בשיר 'דרור לחיפה' שכתב לפני כחצי יובל שנים, ושרה מקהלת הרבנות הצבאית.
"ואז", כותב בנימין אילן, "ראינו מחזה מדהים. מפרץ חיפה כולו מלא סירות של ערביי חיפה הנמלטים לכיוון לבנון. היתה זו אחת התוצאות של הקרב שאיש לא תכנן. הקרב שנועד מראשיתו לשליטה על התחבורה וצירי הדרכים, הפך בפועל לשיחרור העיר והשגת שליטה מלאה בשכונותיה. מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר עד היום הזה".
'נקום דם קדושי גוש עציון'
על סף הקמת המדינה השתתף גדוד 22 במבצע 'בן עמי' לשיחרור הגליל המערבי, כולל כיבוש בצת. ההגעה לגליל המערבי התבצעה באניית המעפילים 'חנה סנש', שהפכה עתה להיות אחת מספינות צי הצללים ששימשו את חיל הים הישראלי. לוחמי המחלקה הדתית יצאו בהפלגה מחיפה לעבר חוף נהריה, ובאשמורת הבוקר נחתו בחוף, לקרב לשיחרור הגליל המערבי.
בליל ה-14 במאי 1948, החל הקרב על שיחרור הגליל המערבי ועכו. "את הכרזת המדינה שמענו בבאסה הערבית, כיום מושב בצת, כשהשתתפנו במבצע 'בן-עמי' לשיחרור הגליל המערבי", כותב בנימין אילן ז"ל, ויואב רוזנבלום מוסיף: "חושב אני שלרובנו לא היה הכוח לשמוח לבשורה זו. היינו עייפים אחרי שבועות של קרבות. הבינונו שהשגנו הישג כל שהוא ושמשהו התרחש שם ב'חלונות הגבוהים'. אך חשנו בליבותינו שהמלאכה רק מתחילה וצבאות ערב עומדים לפלוש למדינתנו".
יומיים אח"כ שיחרר הגדוד גם את עכו. בחוברת 'שנת מאבק לגדוד' מתאר אחד הלוחמים, אלכס לחר ז"ל: "כשנגלו בתיה הראשונים של עכו לעין, התפרסה הפלוגה. כמחלקת החוד מונתה המחלקה הדתית. והיתה הסיסמה בפי החברים: 'קדימה לניצחון' ו'נקום דם קדושי גוש עציון'." (גוש עציון נפל שבוע לפני-כן, ערב קום המדינה – ח.ה.).
בהמשך השתתף בהדיפת הסורים מעמק הירדן, ושיחרור שער הגולן, מסדה וצמח; לחם בקרב הכושל לשיחרור ג'נין, בבלימת הצבא הסורי הפולש במשמר הירדן, ובמבצע 'חירם' לשיחרור הגליל, כולל כיבוש הכפרים עדייסה, חולה ומרכבה, שהוחזרו אח"כ ללבנונים בפקודת בן-גוריון, כיוון שהיו מעבר לגבול הבינלאומי, גבול ישראל-לבנון עד היום.
כעבור שנה יכתוב אחד הלוחמים, חנוך מינץ ז"ל, בחוברת 'שנת מאבק לגדוד', שיר בשם 'יד למחלקה' שבו תיאר בין היתר:
"מחלקה היה היתה, לזכרה הלב מרטיט. זמן עבר מאז עד עתה, היתה זו מחלקה דתית...
"אמונים עלי מורשת, בקרבם אש דת יקוד, הם אלפו לא רק 'מסכת', הם ידעו גם בקרב עמוד.
"לבטים לרוב ידעו, שבת מועד כשרות הווי, אך הבינו – קרב מצוה הוא, קרב שיחרור – לסבול כדאי.
"שם יצא אז למחלקת, 'אדוקים' לא רק לדת. אדוקים גם למולדת, אדוקים כה מעט,
"את חלקם נתנו בגודש, על מוקד מזבח הפדות, את זכרם נעלה נא קודש, ניצב נא כאן יד עדות".